מגזין ישראלי לנשים מעוררות השראה

איך עורכת דין מצליחה שרדה סרטן, איבדה הכל – ומצאה את עצמה מחדש

ראיון עם מתי גילעד

יש גשמים שמרווים אדמה צמאה – ויש כאלה ששוטפים הכל, מוחקים מציאות קיימת ומאלצים אותך להתחיל לבנות מחדש.
הגשם של תהילה לא היה עדין. הוא היה סערה ביום בהיר.
כעורכת דין פלילית מבריקה, שהייתה רגילה להילחם עבור אחרים – היא נאלצה לצאת לקרב הגדול של חייה. והפעם היא נלחמה על החיים שלה.
הסרטן, הרס כל חלקה טובה בחייה האישיים והמקצועיים — ולמרות זאת, היא מצאה את הדרך להמשיך לחיות, לחלום חלומות ולהגשים אותם.

הרגע שבו הכל נעצר: החיים שהתהפכו ביום אחד

תהילה חיה בקצב חיים מטורף: לקוחות, דיונים, טלפונים ללא סוף. “הייתי קמה בבוקר לנהל מלחמות,” היא אומרת. “כל יום היה מאבק. זה לא משנה אם את מייצגת נפגעת תקיפה מינית או נאשם בעבירה – תמיד יש צד פצוע, צד שנלחם.”

תהילה חיה בתוך מאבקים של אחרים. “ייצגתי אנשים ברגעים הכי קשים של החיים שלהם,” היא מספרת. “חלקם עבריינים ותיקים, חלקם אנשים נורמטיביים לחלוטין שפשוט נקלעו לסיטואציה לא נכונה. זה יכול לקרות לכל אחד.”

“אני לא מסוגלת להיות רובוט. כשאני מייצגת מישהו – אני איתו. אני חיה את הסיפור שלו. זה לא תיק, זה בן אדם חי, נושם, פוחד.” ובטח כשמדובר בנשים שנפגעו מינית – שם זה בכלל שליחות. יש משהו בתחושת ההתכווצות הזו שכל אישה חשה כשהיא שומעת את המילה ‘אונס’. הגוף מגיב. זו תחושה שרק אישה יכולה להבין באמת. אלה רגעים של שבר מוחלט, ואני מרגישה שזכיתי להיות שם בשבילן.” היא עוצרת לרגע. “הייתי רגילה למלחמות. זו הייתה השפה שלי. עד שהגיעה מלחמה מסוג אחר לגמרי.”

 

 

האבחנה ששינתה מסלול חיים

״חודש שלם הסתובבתי עם תחושה שיש לי גוש בשד.״ היא משחזרת. ״הייתי אז רק בת 32. מי בכלל חושב על סרטן בגיל כזה? ולמרות זאת דחיתי את הבדיקה בגלל כל התירוצים הרגילים: “יש לי דיון”, “יש פגישה”, “אבדוק אחר כך”.

יום אחד המנהלת במשרד שאלה אותי: “מה עם זה?” אמרתי לה, “אבדוק בפגרה”. והיא פשוט אמרה לי: “עזבי הכל, היום אין לך דיונים, אני מבטלת לך פגישה — את הולכת לרופא”.

והלכתי. הרופא בדק, מישש את הגוש, ואמר בביטחון כמעט מוחלט שזה נראה כלום. “אני אשלח אותך לביופסיה רק כדי להסיר ספק”, הוא אמר. יצאתי משם רגועה, משוכנעת שהכול בסדר.

אבל זה לא היה “כלום”.

עשיתי את הביופסיה ואז התקשרו מהמרפאה ואמרו לי להגיע “בדחיפות” ביום ראשון. לא הבנתי כלום. הייתי כל כך בטוחה שאין ממה לחשוש, שקבעתי את הפגישה בסוף יום העבודה, לבד. לא חשבתי אפילו להביא מישהו איתי.

כשהרופא הביט בי ואמר את המילה “סרטן” פתאום ראיתי רק את השפתיים שלו זזות, אבל לא שמעתי כלום.” היא נזכרת. “זה היה כמו סצנה בהילוך איטי. הכל מסביב היטשטש. הלב שלי דפק. כאילו הגוף והנפש לא הצליחו להכיל את זה.

ה“סרטן” – פרק את חייה לגורמים, רק כדי לבנות אותם מחדש.

מאבק הגוף והנפש – שנה של פירוק והתחלה חדשה

“סוג הסרטן שלי הוא מהאלימים,” היא אומרת. “אמנם, תפסנו אותו בזמן אבל הוא אגרסיבי. לפני הטיפולים, הייתי זקוקה לשימור פוריות, והכי יעיל זה להקפיא עוברים אז בתהליך מזורז, בזמן הקצר שאפשרו לי, הופרו חמישה עוברים עם בן הזוג שלי דאז.”

הטיפולים התחילו, והגוף נשבר לאט לאט. היא ניסתה להמשיך כאילו הכל רגיל אבל עם כל טיפול נוסף, היא הלכה ונחלשה. "זה הגיע לנקודה שהיה לי קשה לעשות גם פעולות פשוטות כמו לעלות במדרגות אל הדירה שלי.״ ״ברגעים כאלה את מבינה מה היא באמת חולשה. לא במובן של “אני חלשה”, אלא במובן של חוסר שליטה מוחלט. את מגיעה למצבים שאין לי כוח אפילו להרים את הראש מהמיטה. אני רואה איך השיער היפה שלי נושר מהגוף, את הפנים שלי שמשתנות, ואני שואלת את עצמי: “איפה אני בתוך כל זה? ומי זאת שבמראה? כי היא לא אני”.


מה החזיק אותך באותה התקופה בתוך הטיפולים?

“אמונה,” היא עונה. “אני אדם מאמין. תמיד הרגשתי שיש משהו גדול ממני שמחזיק אותי מלמעלה. ובימים שלא הצלחתי לדבר או לקום – התפללתי, לפעמים בלי מילים. כל כך רציתי לסיים עם הטיפולים ו"לחזור לעצמי". באמת האמנתי שפשוט אמשיך מאותה נקודה שעצרתי.”

אבל הטיפולים נמשכו כשנה וזו הייתה בין השנים הקשות בחייה של תהילה. רצף של טראומות בכל העוגנים של חייה: בריאות, זוגיות ומקום העבודה. אחריהם גם הנפש שלה קרסה.

הטיפולים ארכו כשנה – וזו הייתה השנה המטלטלת בחייה של תהילה. לא רק גופה נלחם על בריאותו; כמעט כל עוגן יציב שהכירה נשמט. לצד האיום הממשי על חייה, גם הזוגיות התרופפה, וגם הקשר עם מקום העבודה, שהיה עבורה מקור לביטחון – אכזב. בסופו של דבר, גם הנפש התקשתה לשאת את גודל השבר.

״זה היה תהליך של פירוק. ממש ככה. פירוק של כל מה שהכרתי על עצמי — על איך אני נראית, מה אני שווה, על הזהות שלי כעורכת דין, כאישה עצמאית, חזקה. הכל התפרק. ואז, מתוך המקום הזה של “אין”, התחיל תהליך חדש.״

כשהטיפולים מסתיימים והחיים נפתחים מחדש

כשהטיפולים הסתיימו הגוף התחיל להתאושש, אבל הנפש נשארה דרוכה כאילו עוד לא בטוחה שהכל באמת מאחוריה.
"בניגוד למה שחשבתי, לא באמת “חוזרים” לחיים הקודמים. זה לא כמו להחלים משפעת. זו לא חזרה – זו התחלה חדשה.״ היא אומרת, ״ואחד האתגרים הגדולים בתהליך היה לגלות שזו רק תחילתה של החלמה ממושכת".

בהתחלה עוד ניסתה להיצמד למה שהכירה, "רק רציתי שדברים יחזרו לקדמותם, כאילו כלום לא קרה", אבל לאט לאט הבינה שהגוף השתנה, הנפש השתנתה – והיא עצמה כבר מישהי אחרת. במקום לנסות לחזור לאחור, למדה להתקדם בקצב שלה. היא התחילה ללכת לים לבד, לרכב על סוסים, לחפש את הקול שלה מחדש. ״היו ימים של בכי, של כעס, של “למה אני” – ולקח לי זמן להבין שאני לא חייבת לרוץ, ושכל רגע שבו אני פשוט נושמת זה ניצחון.״

תהילה ובנה רפאל ברגע אינטימי של חיבוק ואור

בין משפט להשראה: קריירה חדשה שנולדה מהשבר

אחרי שנה של החלמה, היא יצאה למסע חדש גם בפן המקצועי.
"לא יכולתי לשאת עוד את האנרגיה של מלחמות, של כאב, של דרמות," היא משתפת. "לא עוד מאבקים של אחרים, אלא ריפוי."

בשנים שלאחר מכן, בעודה מחפשת את דרכה המקצועית מחדש, היא עברה לניהול בכיר בתחום המשפט: תחילה כתובעת ראשית במשרד האנרגיה, ובהמשך כסמנכ"לית LEGAL וניהול פרויקטים בחברה פרטית.
ואז – הגיע הנס הפרטי שלה. רפאל.

עם בואו של בנה, השתנו סדרי העדיפויות, הלב נפתח – ונולדה גם ההרצאה “לרקוד בגשם”.
"זו לא הרצאה על סרטן," היא מדגישה. "זו הרצאה על חיים. על איך לומדים לרקוד גם כשיש סערה. כי הגשם לא הולך להפסיק, אבל אנחנו כן יכולים לבחור איך לזוז בתוכו.
החיים לא מבטיחים לנו יובש – אבל הם כן נותנים לנו את זכות הבחירה. וללמוד לרקוד בגשם, זה תהליך. אבל מניסיון – זה אפשרי."

בצד זה, היא ממשיכה לשלב בין שני העולמות שהיא אוהבת: המשפט וההשראה.
היא עוסקת עדיין בתחום המשפט – מתוך תשוקה אמיתית וניסיון עשיר – ובמקביל מעבירה הרצאות, גם משפטיות וגם השראתיות, שמפזרות את האור הפנימי שגילתה בתוך התהליך האישי שלה.

ולצד כל אלה, היא מגשימה חלום ישן: יחד עם חברתה הקרובה נטלי קרסנינסקי היא יוצרת את הפודקאסט "הכל לא תחת שליטה" – שיחות עומק כנות, מצחיקות ומרגשות על אתגרי היומיום, שינויים, קריירה, התמודדות עם חולי – ובעיקר על חוסר שליטה.
"כי שליטה היא במידה רבה פיקציה," היא אומרת, "ומה שיש לנו באמת זה רק את הדרך שבה נבחר להגיב."

ההרצאה “לרקוד בגשם” – לא על סרטן, על חיים

אימהות, ריפוי וסגירת מעגל

"האימהות שלי היא הדבר הכי מדהים שקרה לי," היא מסכמת. "היא מלמדת אותי בדיוק את מה שהחיים ניסו ללמד אותי דרך המחלה – לשחרר מהשליטה, להקשיב, להאמין."
אחרי שנים של מאבק, גם פיזי וגם רגשי, להביא ילד לעולם – זה קרה. והיום, כשהיא מביטה ברפאל, היא יודעת: "כל מה שעברתי היה הכנה לרגע הזה."

"זה לא קל," היא מודה בכנות. "להיות גם האמא וגם האבא, גם המפרנסת וגם זו שמחבקת. יש ימים קשים, ואין מה לייפות את זה. אבל החיוך שלו? הוא התשובה לכל 'למה' שהיה לי פעם."

ובין משפט להרצאה, בין פודקאסט לחיבוק, היא לא שוכחת – לא את עצמה, ולא את הדרך שעשתה.
"פעם הייתי רצה אחרי הכל – עבודה, הישגים, טייטלים. היום אני בוחרת. נושמת. נוכחת. יש בי שקט שלא היה שם פעם. וגם כשקשה – הפחד לא משתק אותי. הקושי הוא לא אויב. הוא פשוט עוד שיעור."


אם היית יכולה לדבר עם תהילה לפני עשר שנים – מה היית אומרת לה?
“שהכל קורה בזמן,” היא עונה. “שדווקא מתוך הרגעים שאת נופלת וקמה עוד תמצאי בעצמך כוחות גדולים” היא מחייכת חיוך שקט וממשיכה “יש ימים שאני רוקדת, ויש ימים שאני רק עומדת בגשם ומחכה שיירגע קצת. וזה גם בסדר. וזה אפילו הכרחי. העיקר שאני כאן. בחיים.”

תפריט נגישות

Scroll to Top