מגזין ישראלי לנשים מעוררות השראה

"אני לא גיבורה – אני פשוט קמה כל יום ומנסה" | נעמי חיימוב
על אהבה גדולה, אובדן והמצאת מציאות חדשה

ראיון עם מתי גילעד

בבוקר השביעי באוקטובר 2023, בעיר נתיבות, נשמעו דיווחים על מחבלים שחדרו לשטח. אהרון חיימוב, נהג אמבולנס ופרמדיק, לא היסס ויצא מביתו כדי להציל חיים. דקות ספורות לאחר מכן, נורה למוות בידי מחבלים. עבור נעמי חיימוב, אשתו, השעה הזו סימנה את הרגע שבו חייה התהפכו לעד. בת 25 בלבד, אמא לשני פעוטות, מצאה את עצמה ניצבת מול מציאות חדשה בתוך שעות ספורות: אלמנות, אובדן, ושני ילדים שזקוקים לה יותר מתמיד. מאז, נעמי חיימוב – אלמנה צעירה מנתיבות – מנהלת את חייה בין זיכרון, שיקום אחרי אובדן, והמצאת מציאות חדשה.

 

היו להם חיים טובים יחד. "זו הייתה אהבה גדולה, כזו שגורמת לך להרגיש נראית ואהובה באמת. אהרון היה מצחיק, רגיש, ואבא מדהים. תמיד ידע להקשיב, תמיד חיפש איך לשמח אותי ואת הילדים." היא נזכרת בלילה האחרון שלהם: "אמרתי לו שאני אוהבת אותו, והוא צחק ושאל אם הייתי מחליפה אותו עבור 30 מיליון דולר. עניתי לו שכן, בצחוק, והוא אמר: 'אני לא הייתי מחליף אותך לעולם.' היום, המשפט הזה מהדהד בי אחרת לגמרי."

 

ההלם, החיבוק – והחזרה לחדר הילדות

הימים הראשונים אחרי נפילתו של אהרון חיימוב עברו בערפל כבד. "המשפחה, החברים, כל הקהילה – כולם רצו לעזור. זה היה חיבוק עצום. תמיד היו אנשים בבית, תמיד מישהו שהכין אוכל, שהחזיק את הילדים. זה היה חשוב – אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא יכול להימשך לנצח."
בתוך החיבוק הזה הסתתר גם קושי – "הייתי כל הזמן עם אנשים, אבל לא עם עצמי. לא היה לי רגע לעכל."

כשהשקט חזר, נעמי נאלצה להחליט איפה תגור. "הדרך היחידה הייתה לחזור לבית ההורים. נכנסנו לחדר של אחי, שהוציא את כל הדברים שלו בשבילנו.
זו הייתה מיטה חצי זוגית, שני ילדים, בגדים, נעליים, צעצועים – הכול בתוך חדר אחד. חוסר סדר בעיניים וחוסר שקט בלב. אפילו לבכות לא יכולתי – הילדים ישנים, אמא שלי נלחצת. הרגשתי שאני אישה ואמא שהפכה שוב לילדה עם ילדים."
התמיכה המשפחתית אחרי האובדן הייתה עוצמתית, אבל גם הציפה התמודדויות רגשיות שלא הכרתי.

"״אהרון תמיד יהיה חלק ממני, מהלב שלי״"

להקשיב לעצמי – גם כשכולם לוחצים

החיים בבית ההורים הביאו איתם גם לחץ חברתי. "כולם אמרו לי – לכי לעבוד, זה יעשה לך טוב. אבל הקשבתי לעצמי. שאלתי: מה נכון לי עכשיו? הבנתי שאני לא צריכה עבודה, אני צריכה לשקם את החיים שלי. הילדים שלי צריכים לראות אותי קרובה, זו הקרקע היציבה היחידה שנשארה להם."

את ההבנה הזו היא חיזקה בעזרת שיחות טיפוליות. "הפסיכולוגית אמרה לי: לאנשים קשה לראות אותך לא חוזרת לשגרה – זה נותן להם תחושת ביטחון. אבל את לא כאן בשביל להרגיע אותם. את כאן בשבילך."
זו הייתה הדרך שלי לחזור לחיים אחרי טרגדיה – בקצב שלי.

 

לעזוב את הקן – צעד של פחד ומסוגלות

אחרי חודשים בבית ההורים, נעמי הבינה שהיא חייבת מקום משלה. "החדר סגר עליי, רציתי פרטיות ושקט."
הפחד היה גדול: "איך אסתדר לבד עם שני ילדים? מה יהיה אם אבכה? אם אכשל?" אבל הידיעה שתמיד יש לה בית לחזור אליו נתנה לה אומץ.
"מצאתי דירה גדולה ונעימה. רציתי בית שכיף להיות בו – לא מקום שאני גרה בו רק כי אין ברירה."
המעבר הזה, היא אומרת, היה רגע משמעותי של מסוגלות אמיתית ושיקום אחרי אובדן.

 

״לפעמים אני משקיעה במראה שלי, כי גיליתי שזה נותן לי כוח. אני שלפני – ואני שאחרי – אלה שתי נשים שונות לגמרי. עברתי התבגרות של שנים בכמה חודשים"

 

הילדים והזיכרון של אבא

עם הזמן, הילדים התחילו לשאול שאלות על אהרון חיימוב. "באחד הבקרים הבן שלי רצה ללבוש ציצית, אבל כולן היו בכביסה. הוא מצא אחת ואמר – הנה, מצאתי. זו הייתה הציצית של אהרון. הוא שאל – הוא שכח את זה? עניתי: לא, הוא לא צריך את זה, הוא בשמיים."

השאלות האלו – תמימות וכואבות גם יחד – מגיעות בזמנים בלתי צפויים. "לפעמים בדרך לגן, לפעמים לפני השינה. אני עונה תמיד, גם אם אני לא מוכנה. חשוב לי שהם יזכרו מי היה אבא שלהם."

הבת שלה נושאת את הזיכרונות בדרך אחרת. "היא זוכרת איך הוא היה מרים אותה על הכתפיים, איך היה עושה לה צחוק עם פרצופים מצחיקים. לפעמים היא שואלת – 'אמא, אתה חושבת שאבא זוכר אותי?' ואני אומרת לה – ברור שכן, הוא אוהב אותך כל יום, גם משם."

זו התמודדות יומיומית של ילדים עם מוות של הורה – שילוב בין סקרנות, געגוע ופחדים, ובין הרצון לשמור את הזיכרון חי וחם.

 

בין שבירה לחיזוק עצמי

החיים בדירה החדשה לא מחקו את הקושי. "יש לילות שאני יושבת ובוכה. ויש ימים שאני שמה שירים ורוקדת בסלון. לפעמים אני משקיעה במראה שלי, כי גיליתי שזה נותן לי כוח.
אני שלפני – ואני שאחרי – אלה שתי נשים שונות לגמרי. עברתי התבגרות של שנים בכמה חודשים."
זו התמודדות רגשית שאין לה מתכון – כל יום נראה אחרת.

 

״אהרון תמיד יהיה חלק ממני, מהלב שלי״

כששואלים אותה על זוגיות אחרי אובדן, היא ברורה: "אני לא שוללת – אבל מי שנכנס לחיים שלי צריך לדעת שאני באה עם אהרון. הוא חלק ממני, מהלב שלי ומהחיים של הילדים."

את השיחות על כך היא מנהלת גם עם ילדיה. "הבן שלי אמר מיד – כן, אני רוצה אבא חדש. הבת שלי התקשתה יותר. אני לא לוחצת, אבל אני פותחת את האפשרות. המציאות הזו קיימת."

גם בית העלמין הוא חלק מהסיפור. "אנחנו הולכים לשם בימים חשובים, לפעמים אפילו חוגגים שם ימי הולדת. רציתי שזה יהיה מקום של קרבה, לא רק של עצב.
אהרון תמיד איתי – לא רק בזיכרון, אלא בנוכחות שאני בוחרת לשמור."

"החיים לא חזרו להיות כמו שהיו. בכל יום אני ממציאה מציאות חדשה – בשבילי ובשבילם.״

 

אהבה שנייה – לא במקום, אלא בנוסף

בחודשים האחרונים נעמי מתחילה לבנות זוגיות חדשה. "פעם חשבתי שאין לזה מקום – שאם אכניס מישהו לחיים שלי זה כאילו מחקתי את אהרון. היום אני מבינה שזה בדיוק להפך: אהרון תמיד איתי, והוא נוכח בכל צעד שלי. היכולת לפתוח את הלב לאהבה נוספת היא לא ביטול שלו – אלא ההמשך של החיים שאיחל לי."

בן הזוג החדש מגיע עם ילדים משלו, והמפגש בין המשפחות יוצר עבורה מרחב חדש – מורכב, אך גם עשיר ומרגש. "זה לא פשוט – כי אני באה עם אהבה גדולה שנשארה בלב, והוא בא עם סיפור חיים אחר. אבל אנחנו מנסים ביחד. הילדים לומדים שיש מקום גם לגעגוע וגם לצחוק חדש. זה שיעור בחיים שלא חשבתי שאעבור בגיל כזה צעיר."

עבור נעמי, זו אינה מחיקה של מה שהיה, אלא הוספה של שכבה נוספת בחיים. "אני לא מנסה לשחזר את מה שאיבדתי. אני מנסה לבנות משהו חדש, מתוך כל מה שאני – האמא, האלמנה, האישה שעדיין רוצה לאהוב ולהיות נאהבת. זה לא סותר – זה השלם החדש שלי."


להמציא מציאות כל יום מחדש

"החיים לא חזרו להיות כמו שהיו. בכל יום אני ממציאה מציאות חדשה – בשבילי ובשבילם. אלה החיים אחרי אובדן בן זוג – לא חזרה למה שהיה, אלא בנייה מחודשת בכל יום. אני לא גיבורה – אני פשוט קמה כל יום ומנסה. וזה מספיק."

לשיתוף ברשתות החברתיות

תפריט נגישות

Scroll to Top