להיות אמא זאת הקריירה שלי
בעולם שמרבה למדוד נשים דרך הקריירה שבנו, נורית ברנדמן גאה דווקא במשפחה שבנתה. עבורה, האימהות מעולם לא הייתה ברירת מחדל: היא הייתה חלום ילדות, אבחנה שריסקה אותו, מאבק ממושך שבסופו הביאה לעולם שישה ילדים, ולבסוף גם פרידה מן הרחם שהיה עבורה סמל לחיים. עכשיו, כשהפרק הביולוגי בחייה הסתיים, היא מגלה שהאימהות שלה לא נגמרה – היא רק משנה צורה.
ראיון עם מתי גילעד צילומים: ענת קזולה
במרפאה בבאר שבע, כשבתה לצידה, נורית ברנדמן נעצרת מול אחת הדלתות. על השלט מופיע שמו של הרופא שלפני עשרים ושש שנה בישר לה שלא תוכל להיכנס להיריון ושככל הנראה תזדקק לפונדקאית. "עבר בי רטט בגוף. זה זרק אותי עשרים ושש שנה אחורה", היא משחזרת. "ומצד שני עמדתי שם ואמרתי לעצמי: בואנה, עשיתי את זה. למרות הכול."
הילדה שלא נמשכה לצעצועים
נורית נולדה בקריות וגדלה במשפחה צבאית, שעברה בין ערים בעקבות שירותו של אביה. למרות המעברים, הזיכרון שנשאר בה מן הילדות הוא של בית חם ומלוכד: אבא שחוזר מהצבא, אמא ואח שמחכים לו, ומשפחה שהייתה תמיד המקום הבטוח שאליו חוזרים. הקרבה המשפחתית לא הייתה משהו שדיברו עליו – היא פשוט הייתה דרך החיים. עד היום, המשפחה היא מרכז עולמה.
"תמיד ראיתי את עצמי כאמא", נורית אומרת. "כשהייתי הולכת עם ההורים לקניות, לא הייתי נמשכת למחלקת הצעצועים. הייתי עולה לקומה של התינוקות, מסתובבת בין עגלות, מסתכלת על בגדים ועל מוצצים. זה היה הטיול שלי. שום דבר אחר לא עניין אותי."
כבר בילדותה החלומות שלה נראו אחרת משל רוב הילדות. היא קראה ספרים על גוף האישה, על היריון ועל לידה, שמה כריות מתחת לחולצה ודמיינה את עצמה בהיריון. "תמיד ראיתי את עצמי כדמות בוגרת ואחראית. תמיד ראיתי קדימה. כל הזמן חשבתי מה יקרה כשאתחתן, כשאביא ילדים. חיכיתי לזה. ממש רציתי שהזמן כבר יעבור."
״עניין אותי רק שזה יצליח. כל כך רציתי ללכת לישון ולהתעורר עוד תשעה חודשים."
״זאת לא יכולה להיות המציאות שלי״
כשהכירה את עומר, נדמה היה שהחלקים בחייה מתחילים סוף-סוף להסתדר במקומם. הם נישאו כשהיו צעירים, וביניהם נוצר קשר עמוק שהלך והתחזק עם השנים. "הוא החבר הכי טוב שלי", היא אומרת. החלום שליווה אותה מאז שהייתה ילדה כבר נראה קרוב מתמיד.
כשההיריון הראשון החל להתעכב, נורית לא התמהמה ופנתה לבירור רפואי. סדרת הבדיקות שעברה הסתיימה באבחנה שלא העלתה על דעתה. "הרופא אמר לי שאני לא יכולה להיכנס להיריון ושאני צריכה פונדקאית. זה ריסק לי את העולם ממש. לא הבנתי איך זה בכלל יכול להיות. אני כל כך הרבה שנים מחכה לזה, לא חשבתי בכלל שיכולה להיות בעיה. הסתכלתי עליו וחשבתי: הוא לא יודע על מה הוא מדבר. זאת לא יכולה להיות המציאות שלי.״
"אמרתי לגוף שלי – עכשיו אנחנו לא בתקשורת"
נורית פשוט לא קיבלה את קביעת הרופא שהיא לא תוכל להרות ושעליה להיעזר בפונדקאית. היא קבעה שהיא זו שתישא את ילדיה. היא תהיה בהיריון, תרגיש את התנועות, את הצירים, את הלידה – תעבור את הדרך כולה בעצמה. משם ואילך הייתה מטרה אחת: לעשות כל מה שצריך כדי שזה יקרה והיא החלה בטיפולי פוריות. "עניין אותי רק שזה יצליח. זה היה סוג של ניתוק מהגוף. אמרתי לו: עכשיו אנחנו לא בתקשורת. תעשה את העבודה שלך, ואחר כך נדבר. כל כך רציתי ללכת לישון ולהתעורר עוד תשעה חודשים."
בבדיקת האולטרסאונד הראשונה שבה נראה דופק, נורית ועומר התרגשו עד השמיים. אבל כשיצאה מחדר הרופא אל חדר ההמתנה של מרפאת הפוריות, שם ישבו נשים שהמתינו לבדיקתן, היא בלעה את ההתרגשות. "יצאתי מהחדר בשקט. כאילו לא רציתי שהשמחה שלי תכאיב למישהי אחרת."
"אם לא הייתי יכולה להביא ילדים לעולם, מבחינתי לא הייתה לי מהות"
הילדה הראשונה הייתה רק ההתחלה
שלושה חודשים של אושר זהיר חלפו, עד שבשבוע ה־13 הגיע דימום מסיבי. בבית החולים התברר שמדובר בהיריון תאומים: שק אחד היה ריק ונפלט, והשני המשיך להתפתח. אחת האחיות הושיטה לה ספר תהילים. "היא אמרה לי: 'תתפללי. את צריכה להביא את הילדים האלה לעולם'." מאותו יום, מספרת נורית, ספר תהילים ליווה אותה בכל אחד מההריונות.
לידתה של נופר, הבת הבכורה, הייתה ארוכה וקשה. רעלת היריון, זירוזים, בלון ופיטוצין קדמו לרגע שבו עד שנורית החזיקה לראשונה את נופר, אחרי שלושים ושש שעות בחדר הלידה.
אחר כך הגיעו מאור ונוגה, התאומים. אחריהם יניב, שהגיע בהיריון טבעי ומפתיע כל כך, עד שנורית הייתה בטוחה שמדובר בווירוס. "כל השליש הראשון הייתי עם בחילות וחשבתי שזה וירוס. הווירוס הזה יצא ממש חמוד", היא אומרת. אחר כך נולדה תמר, ולבסוף מעיין.
"אם לא הייתי יכולה להביא ילדים לעולם, מבחינתי לא הייתה לי מהות", היא אומרת. "אני חיה בשבילם. הם החמצן שלי. לגדל שישה ילדים זה לא קל אבל זה אף פעם לא היה עול בשבילי. כן, יש המון כביסות, יש המון כלים, לפעמים הבית מרגיש כמו לול תרנגולות וממש בא לך רגע של שקט. אבל מעולם לא הלכתי לישון מתוך מקום של 'מה עשיתי לעצמי'. בחיים לא."
״ילדים זו מערכת יחסים״
"עבורי, לגדל ולאהוב את הילדים אף פעם לא בא ממקום של 'צריך' או 'ככה כולם'. זה היה אצלי בפנים", אומרת נורית.
גם שישה הריונות לא הפכו את הפלא הזה למובן מאליו. "כשאני רואה אישה בהיריון, אני רואה בזה דבר מאוד יקר. אני לא רואה היריון כמשהו מובן מאליו. גם כשליוויתי נשים כדולה בלידות, זה היה מעמד קדוש מבחינתי. זו נשמה שמגיעה לעולם. גם התינוק עושה פה עבודה לא פשוטה. הוא שותף מלא לתהליך. זה לא רק להביא ילד ואז בסדר, הוא תינוק חמוד. לא. זה לגדול איתם."
מבחינת נורית, האימהות לא מתחילה ונגמרת בלידה. "ילדים זו מערכת יחסים", היא אומרת. "זה לא רק לגדל אותם, להביא להם דמי כיס או להכין להם אוכל. זו מערכת יחסים שצריך לשמר ולטפח."
״ככל שידעתי יותר, כך פחדתי יותר״
אלא שעם השנים היא גילתה שלאהבה גדולה מתלווה גם פחד גדול. כשהייתה בהיריון עם מעיין, בתה הצעירה, נורית כבר הייתה דולה וליוותה נשים בלידות. הידע שצברה לא הרגיע אותה – להפך. "ככל שידעתי יותר, כך גם פחדתי יותר", היא אומרת.
מעיין נולדה בשבוע ה-32, אחרי היריון בסיכון, אשפוזים, רעלת וניתוח קיסרי. "מעיין נולדה בשבוע 32, קילו שלוש מאות עשרים ותשע. ממש פגית. התקופה שאחר כך הייתה מאוד אינטנסיבית, מאוד שמרנית, מאוד זהירה. להחזיק ולגדל פגית זה עולם אחר."
אבל גם אחרי הלידה הפחד לא חלף. בפגייה ראתה מראות שלא עזבו אותה. "ראיתי בפגייה הורים שאיבדו את התינוקת שלהם. אפילו חלמתי עליה פעם אחת. הדברים האלה לא עוזבים אותך."
כבר במהלך הניתוח הקיסרי של מעיין קיבלה נורית החלטה שלא חשבה שתצטרך לקבל. היא ביקשה לעבור קשירת חצוצרות. "לא רציתי לקחת על עצמי עוד פעם את הסיכון להיכנס להיריון ולעבור עוד היריון בסיכון. פחדתי מאוד. לא רציתי להיות במקום שבו אני חלילה לוקחת אחריות על משהו שאחר כך אולי אי אפשר להתמודד איתו."
״הרחם מבחינתי מבטא נשיות, אהבת חיים והבאת חיים לעולם. פעם אמרו לי שהוא בכלל לא שמיש, ובסוף דווקא הוא היה איתי לאורך כל הדרך הזאת והבאתי לעולם שישה אוצרות.”
להיפרד מהרחם שהיה סמל
ההחלטה לעבור קשירת חצוצרות לא הייתה סוף המסע, אלא תחילתו של פרק חדש. כמה שנים אחר כך, במאי 2024, נורית נאלצה לעבור כריתת רחם בעקבות מיומה.
"רפואית, זה ניתוח שכיח", היא אומרת. "אבל בשבילי זו הייתה סוג של פרידה. הרחם מבחינתי מבטא נשיות, אהבת חיים והבאת חיים לעולם. פעם אמרו לי שהוא בכלל לא שמיש, ובסוף דווקא הוא היה איתי לאורך כל הדרך הזאת והבאתי לעולם שישה אוצרות."
אחרי הניתוח, היא גילתה שההתמודדות הקשה באמת אינה גופנית. "פתאום מצאתי את עצמי יושבת עם הידיים על הבטן, באופן אינטואיטיבי, ואומרת לעצמי: רגע, אין פה כלום. זה כבר לא פה. ההחלמה המנטלית והרגשית שלי הייתה הרבה יותר קשה מההחלמה הפיזית."
רק בטיפול רגשי הצליחה לתת מקום לעצב שניסתה להחזיק בפנים. "כשהמטפלת ביקשה ממני לעצום עיניים ולהתכוונן פנימה, פתאום הכל הציף אותי. הבכי עלה כי זה לא נמצא. את הרי יודעת שזה לא שם, אבל אם נכנסים לעומק של הדברים, זה פוגש את כל המהות שלי בעולם הזה."
״אם לא בלידות, אז בדרך אחרת״
אבל עבור נורית, כריתת הרחם לא לא סגרה את הסיפור "אני חושבת שזה מה שהביא אותי היום לפרוץ החוצה עם הסיפור שלי", היא אומרת. "כי הוא כבר לא בהתהוות. הוא התחיל, הוא נגמר, ועכשיו אני צריכה להמשיך הלאה. אם אני לא יכולה לממש את האימהות שלי היום בלידות, אני אממש אותה בדרך אחרת."
הדרך הזאת כבר קורמת עור וגידים. קבוצת הווטסאפ "חיבוק ממני אלייך", ערבי נשים שהיא מארגנת בביתה, מעגלי שיח, קלפים, שיחות והמון הקשבה. במשך שנים הבית והמשפחה היו מרכז עולמה. היום היא מרגישה שהמעגל הולך ומתרחב. "פתאום אני אומרת לעצמי: וואו, זו כבר איזושהי קהילה."
כשנורית חזרה לאותו מסדרון בבית החולים בבאר שבע, עם בתה נוגה לצידה, היא כבר לא ראתה רק את שמו של הרופא שאמר לה לפני עשרים ושש שנים שלא תוכל להיות אמא. היא ראתה את כל הדרך שעשתה מאז. ואז חייכה לעצמה ואמרה בשקט: "עשיתי את זה."
להזמנת נורית ברנדמן להרצאה
"ללדת את החלומות שלך"
קישורים נוספים להמשך מעקב :