פגישה. חצי פגישה. ודי?
במשך ארבע שנים בתיכון הוא היה כל עולמי. הוא למד שנה מעליי והוא היה הטעם המתוק שהמתיק את כל המאמצים שלי בלימודים.
בכל בוקר התאפרתי והתבשמתי רק למענו, ואפילו הקפדתי לסדר את השיער עם פן יום יום, כדי שחס וחלילה הוא לא יחשוב שאני מרושלת.
בהפסקות היינו נפגשים עם כל החברים בפינה הקבועה שלנו בחצר בית הספר. מכל הבחורים בבית הספר, הוא היה הכי מצחיק ושנון, והיו לו עיניים טובות בצבע דבש ובלורית באותו הצבע.
אף פעם לא אמרתי לו שאני אוהבת אותו אבל הוא ידע. אני, לעומתו, לא הצלחתי להבין אם הוא רק אוהב לבלות בחברתי או שגם אצלו מתעוררת אהבה בלב. לפעמים הייתי מוצאת אותו מתבונן בי ארוכות, ובמקום לשאול אותו למה הוא מסתכל עלי ככה, הייתי מעבירה נושא שיחה כדי שהוא יתעורר מהחלומות שלו. ככה הייתי מתעלמת או ׳מעבירה׳ את הרגע שאולי היה יכול לגרום לנו להודות ברגשות שלנו ולהיות ביחד.
בשנה האחרונה הוא פגש את יערה, בחורה חדשה שהגיעה לבית הספר. יערה הייתה יפיפיה והיא התאהבה בעומרי ממבט ראשון. יום אחד היא פנתה אלי ואמרה: ״אני יודעת שאת קרובה לעומרי יותר מכל בחורה אחרת בבית הספר, אני רוצה לבקש ממך לומר לו שאני אוהבת אותו״. הכנות שלה הממה אותי. מצד אחד, כי אני לא הייתי כנה איתו עם הרגשות שלי. אני לא הייתי מסוגלת לומר את המילים ״אוהבת אותך״ בצורה חופשית כל-כך. מצד שני, הייתי בשוק שהבחורה שמולי רוצה שאגיש לה את אהבת חיי על מגש של כסף ואוותר על הסיכוי הקלוש שאולי יכול לקרות ביני לבינו משהו.
הבנתי אותה כשהיא סיפרה שהיא לא יכולה לאכול מרוב אהבה אליו ושהוא נמצא במחשבות שלה כל היום וכל הלילה. אם לומר את האמת, חשבתי שהיא אוהבת אותו יותר ממני ובטח סובלת מהאהבה הזאת יותר ממני.
׳מה יכול לקרות?׳ אמרתי לעצמי, ׳אני אומר לו שהיא אוהבת אותו, ויכול להיות שזה יגרום לו לומר שהוא בכלל אוהב אותי ושהוא לא מעוניין בה.׳ אבל זה לא מה שקרה. להיפך, הוא הסכים לפגוש אותה והם לא נפרדו מאז אפילו לא לרגע.
כך יצא, שבכל יום הסתכלתי עליהם, וראיתי אותו אוהב מישהי אחרת, מישהי שהיא לא אני. הייתי עצובה מאוד אך יחד עם זאת הייתה לי כל הזמן תקווה בלב, שיום אחד הוא ירצה אותי. עומרי המשיך להסתכל עלי במבטים חומדים. פעם הוא אפילו ניסה לנשק אותי ממש, אבל אני נבהלתי והזכרתי לו שיש לו כבר חברה והוא לא יכול לנשק אותי כי היא הפכה להיות גם החברה שלי.
השנה האחרונה בבית הספר הסתיימה והקשר שהיה בינינו נותק וכל אחד הלך לדרכו. מה שקרה בבית הספר נשאר בין כתליו.
חמש שנים אחר כך…
זה היה יום חורף סגרירי מאוד בחודש נובמבר. סיימתי את העבודה במשרד והחלטתי להיכנס לקניון הסמוך לחפש ״מציאות״. החנות הייתה עמוסה בבגדים, ולרגל הסיילים העונתיים הוסיפו שורות שורות של מדפים עמוסים בסחורה. החנות היפה הפכה לשוק, ואני לא חובבת שווקים. אז החלטתי לצאת משם כמה שיותר מהר. הסתובבתי על עקביי והלכתי במהירות בין המדפים המחניקים לכיוון היציאה.
פתאום הוא עומד לפני. גבוה ויפה הרבה יותר משהיה. הנער הפך לגבר מושלם. עיני הדבש שלו הסתכלו עלי בחום ובהפתעה. הוא עצר את הליכתו ונעמד מבלי יכולת לזוז ממקומו. ״היי, מה שלומך?״ הוא שאל.
דמי קפא באחת. והחיוך שעלי פניי איים לחצות אותו לשניים.
״טוב״, עניתי בשקט.
הייתי המומה מהפגישה הכל כך דרמטית: שני אנשים הולכים בין המדפים ונפגשים בסופם. ממש סרט קולנוע. אבל החיוך הכובש והעיניים המתוקות שלו הצליחו להמיס את ליבי גם אחרי חמש שנים.
״יו, אני לא יכול לזוז, הפתעת אותי לגמרי, איזה כיף לראות אותך״. ההתרגשות שלו ריגשה אותי מאוד. התחלתי למלמל בקול רועד ״עומרי. אני לא מאמינה. מה הסיכוי לראות אותך אחרי כל כך הרבה זמן. מה אתה עושה כאן? עברת לגור בסביבה?״
״לא, ממש לא, אני כאן מטייל עם החברים, ירדנו לעיר לקניות״. עוד הוא מדבר והם התחילו לקרוא לו מרחוק. כאילו הם שמעו אותו מדבר עליהם. ״עומרי, מה קורה? אתה בא?״ עומרי חייך וענה ״לא, לא, אני לא יכול לזוז. תמשיכו ללכת, אני אתפוס אתכם אחר-כך״. הוא הסתכל עלי וחייך ״אני באמת לא יכול לזוז מהתרגשות״.
הלב שלי פעם בחוזקה והראש שלי התחיל להריץ מחשבות שלא היו בו חמש דקות קודם לכן: מה פשר הפגישה? מה היקום מרמז לי? האם יכול להיות עתיד בינינו? ואולי נפגשנו כדי שסוף סוף אני אוריד אותו מהמחשבות שלי אחת ולתמיד?
אבל אז הוא התחיל לספר שהוא נפרד מיערה לפני הרבה זמן, ובינתיים הייתה לו עוד זוגיות והיא הסתיימה לפני כחצי שנה, ולכן הוא נראה כך כי הוא ירד במשקל בעקבות זה. ואז נזכרתי. נזכרתי למה לא רציתי לקדם את הקשר שהיה בינינו לקשר רומנטי. נזכרתי למה העדפתי ליהנות מהחברה שלו כידידה, ולא כחברה. תראו, עומרי הוא בחור מקסים, כשהוא אוהב בחורה, הוא אוהב עד הסוף. אבל כשהוא נישק אותי הוא היה בקשר עם יערה, הוא סיכן את הידידות שהייתה בינינו ואת החברות שנרקמה ביני לבינה במשך חודשים.
אותה הנשיקה, סוערת ככל שהייתה, גרמה לי להתרחק ממנו ולהרחיק עוד יותר את הפנטזיה שטיפחתי במשך ארבע שנים, להיות האהובה שלו.
שוב נשמעה קריאה ״נו, עומרי, אנחנו מחכים לך. בוא כבר״ עומרי הסתכל עלי במבט מאוכזב. הוא ממש רצה להישאר ולהמשיך לדבר איתי, אבל החבר׳ה לחצו. אז לפני שנפרדנו, עומרי נתן לי את מספר הטלפון שלו. הוא סיפר היכן הוא עובד וביקש שאבוא לבקר אותו או אתקשר אליו לפעמים.
לקחתי את הפתק עליו הוא רשם את המספר. שמתי אותו עמוק בתוך הארנק שלי ושמרתי עליו במשך שנים רבות. ליתר ביטחון. אולי יום אחד אתחרט וארים טלפון.
אהבת? שתפי את הסיפור ברשתות החברתיות