במשך שלוש שנים ליוותה גלי שגיא את בתה ניב-חיה במאבק בסרטן. היא חיפשה רופאים וטיפולים וסירבה לחשוב על האפשרות שתאבד אותה. אחרי מותה השתנו החיים שגלי תכננה לעצמה. הכוחות שהניעו אותה תמיד, לעומת זאת, נשארו. היום, דרך הספר וההרצאה "ובחרת בחיים", היא מבקשת להזכיר לאחרים את מה שלמדה בדרך הקשה ביותר: לא לשכוח לחיות.
ראיון עם מתי גילעד צילומים: ענת קזולה
בבית החולים שיבא תל השומר, בשעה 4:20 לפנות בוקר, ב־3 ביוני, ניב-חיה נושמת את נשימתה האחרונה. באותו רגע, מבחינת גלי, מסתיימים גם החיים כפי שהכירה אותם עד אז. היא מבינה שאין דרך לחזור להיות בדיוק האישה שהייתה לפני אותו בוקר. "אי אפשר לאבד את אהבת חייך, את הילדה שהלכת איתה דרך כל מסדרון רפואי בעולם, ולהישאר אותה אישה", היא אומרת.
גלי מרגישה שהאישה שהיא הייתה מתה יחד עם בתה. ובכל זאת, לא הכל נעלם. הטוטאליות נשארה, הצורך לפעול ולעשות נשאר, וגם הנטייה להיכנס בכל הכוח לכל דבר שחשוב לה עדיין נוכחת בה. הכוחות האלה, שפעם הופנו אל החיים שביקשה לבנות לעצמה ובהמשך אל המאבק על חייה של ניב, מופנים היום למטרות אחרות.
גלי שגיא הייתה אישה שחיה בעוצמות גבוהות. היא צחקה בקול, התרגשה עד דמעות, כעסה, נעלבה עד עמקי נשמתה, אהבה אנשים והעניקה בלי למדוד. "הייתי אישה שמחה, אנרגטית, חזקה ודעתנית, אחת שאוהבת אנשים ואוהבת את החיים. תמיד הייתי אישה של עשייה, כזאת שצריכה שהכול יקרה ויהיה בשליטה". הצורך לעשות, להזיז דברים ולדעת מה קורה סביבה היה חלק מהאופי שלה, וכך גם הטוטאליות שבה נכנסה לכל דבר שהיה חשוב לה. היא לא ידעה לעשות דברים בחצי כוח.
גם באימהות היא הייתה כזאת. ניב ורון היו מרכז חייה, והיא רצתה להיות מעורבת, לדעת, לעזור, לדאוג ולהיות שם בכל רגע שבו יצטרכו אותה. "הייתי אמא טוטאלית, לפעמים אפילו יותר מדי, ותמיד פחדתי שיקרה משהו למי שאני אוהבת, רק שאז זה היה פחד שאומרים עליו 'חס וחלילה' וממשיכים הלאה". הדאגה הייתה חלק ממנה גם בתקופות שבהן לא הייתה לה סיבה ממשית לחשוש.
גלי אהבה את החיים שהיו לה, וגם את אלה שעוד חיכו לה בדמיון. בעתיד שציירה לעצמה, הילדים בונים את דרכם ומקימים משפחות משלהם. היא כבר ראתה את עצמה כסבתא, מארחת בסופי השבוע בבית מלא, רועש ושמח.
חייה היו מלאים בעבודה, במשפחה, בחברות ובתוכניות לעתיד. היו שם גם דאגות יומיומיות קטנות, שבאותם ימים נראו משמעותיות מאוד. כמו אצל רבים מאיתנו, גם אצלה עניינים קטנים הצליחו לפעמים לתפוס מקום גדול מכפי שהגיע להם. באותם ימים לא הייתה לה שום סיבה לחשוב שהאופן שבו היא מסתכלת על החיים עומד להשתנות מן היסוד.
את הקשר שהיה בין גלי לניב הן נהגו לתאר במשפט אחד שחזר ביניהן לאורך השנים: "אין גלי בלי ניב ואין ניב בלי גלי". ניב הייתה מתקשרת לאמא שלה גם כשלא היה משהו מיוחד לספר, מעדכנת אותה בדברים הקטנים של היום ושומרת איתה על קשר קרוב מאוד.
ניב הייתה מדריכת פילאטיס, בחורה יפה, צנועה ורגישה, שידעה לראות את האנשים שסביבה. במשך חודשים היא סבלה מכאבים שלא נמצא להם הסבר, עד שהגיעו תוצאות הבדיקות. היא הייתה בת 26 כשאובחנה כחולה בסרטן. "יש רגעים בחיים שאת לא זוכרת רק בראש, את זוכרת אותם בגוף", מספרת גלי. "אומרים לך שהבת שלך חולה בסרטן ומשהו בתוכך אומר שזה לא יכול להיות. הייתה לי רק מחשבה אחת: איך אני מצילה את הילדה שלי, כי ידעתי שניב לא תעבור את זה לבד".
במשך שלוש שנים החיים של גלי התנהלו סביב הטיפולים של ניב. היא דיברה עם רופאים, קראה על בדיקות, חיפשה טיפולים ובדקה כל אפשרות שיכולה לעזור. בשיחות עם ניב ניסתה לשמור על האמונה שהיא תבריא. "שלוש שנים חייתי ככה. בבוקר לא קמתי ושאלתי מה אני מרגישה, קמתי למשימות. מבחינתי, אם יש בעולם דלת אחת שעוד לא פתחנו, אני אפתח אותה. נטרלתי את הפחד והחזקתי בכל הכוח באמונה שניב שלי תבריא".
גלי לא הרשתה לעצמה לחשוב על האפשרות שתאבד את ניב. היא סמכה על הרפואה, האמינה בבורא עולם והמשיכה לחפש תשובות.
והיו גם רגעים שבהם לא היה לגלי מה לעשות. כשהכאבים של ניב היו חזקים, היא הייתה לידה ולא תמיד הייתה דרך להקל עליה. "הכי קשה היה לראות את ניב סובלת ולא להיות מסוגלת לקחת את זה ממנה. היו רגעים שהרגשתי שאני לא יכולה לשאת את זה יותר". ברגעים האלה רון היה שם בשבילה. הוא הרגיע אותה ונתן לה כוח, בזמן שגם הוא עבר תקופה משמעותית בחייו והיה זקוק לאמא שלו.
כשניב חלתה, רון היה בכיתה י"ב. בשלוש השנים הבאות רון סיים את בית הספר והתגייס לצה"ל. באותו זמן ליוותה גלי את ניב באשפוזים ובטיפולים, גם בחו"ל. אלה היו שנים משמעותיות גם בחיים של רון, וגלי ידעה שהוא זקוק לה. "כשישבתי ליד ניב התגעגעתי לרון, וכשהייתי עם רון הראש היה עם ניב. לא בחרתי בניב במקום ברון, בחרתי בחיים של ניב, ורון נאלץ לחלוק איתי את המחיר".
היו רגעים בחיים של רון שבהם גלי לא הייתה שם כפי שרצתה, והוא נאלץ להתבגר בתקופה שבה רוב הזמן והכוחות שלה הופנו לטיפול בניב. "הרגשתי אשמה על הרגעים שלא הייתי שם ועל דברים שהייתי אמורה לחוות עם רון. לצד האשמה אין בי חרטה, כי אם תחזירי אותי לאותם רגעים אני אעשה בדיוק את אותו הדבר. אני לא מרגישה אשמה שנלחמתי, אני כואבת את המחיר שרון שילם".
רון היה גם מי שהצליח להרגיע את גלי. הוא שמר על אופטימיות והאמין עד הרגע האחרון שניב תבריא. "הוא נתן לי המון. הוא היה המקום המרגיע שלי והייתה בו יציבות שנתנה לי אוויר. בתוך עולם שכל הזמן הרעיש לי, הוא היה בשבילי קול של שקט ושל בית. רון הזכיר לי בשביל מה אני חייבת להמשיך להחזיק מעמד".
כשאנשים אומרים לגלי שהיא אישה חזקה, היא לא ממש מתחברת להגדרה הזאת. היא יודעת מה גורם לה לקום בכל בוקר. "מה שמניע אותי הוא קודם כול רון שצריך את אמא שלו, והדבר השני הוא ניב. ילד אחד נותן לי סיבה לחיות כאן, והשנייה נותנת לי שליחות מה לעשות עם החיים".
עשייה תמיד הייתה חלק מהאופי של גלי. בלילות הארוכים ביוסטון, כשניב ישנה לצידה, היא התחילה לכתוב. בהמשך הפכה הכתיבה לספר ולהרצאה "ובחרת בחיים". דרכם מספרת גלי על ניב ועל הדרך שעברו יחד.
את כל האנרגיה שלה הפנתה גלי תחילה לחיים שרצתה לבנות, ואחר כך למאבק על חיי בתה. היום אותה אנרגיה מופנית למטרה אחרת: "פעם נלחמתי בכל הכוח כדי להציל את החיים של הבת שלי, היום אני נלחמת שאנשים לא ישכחו איך לחיות".
החיים שגלי דמיינה לעצמה השתנו, וכך גם המטרות שאליהן היא מפנה היום את הכוחות שלה. העשייה, הטוטאליות והאהבה הגדולה היו בה תמיד; היום הן משמשות אותה אחרת.
גלי שגיא מזכירה לנו שלא תמיד אנחנו יכולות לבחור מה החיים יביאו איתם. אנחנו כן יכולות לבחור מה לעשות עם הכוחות שכבר קיימים בנו. לפעמים המטרות משתנות, לפעמים העתיד נראה אחרת לגמרי, ועדיין נשארת לנו האפשרות לבחור לאן להפנות עכשיו את האהבה, את העשייה ואת הכוחות שלנו.
קישורים נוספים להמשך מעקב :