הפסיפס של דניז דוניץ – שלמות שנולדת משברים קטנים
ראיון עם מתי גילעד
11 שנים של פיסול עם הישגים משמעותיים כמו יצירות במרחבים ציבוריים – הגיעו לקיצן באבחנה רפואית אחת. אלרגיה נדירה, חמורה, מסכנת חיים.
הרופא, שהביט בה ברצינות, אמר: "את חייבת להפסיק לפסל – זה עלול לעלות לך בחייך", לא רק עצר את עבודתה. הוא קטע את שפתה היצירתית, את הדרך שבה חשבה, הרגישה ופעלה במשך למעלה מעשור.
ואז, בדיוק כשנדמה היה שהדרך נגמרת – מתחיל שביל חדש. לא מתוכנן, לא צפוי. שביל של חומר אחר, מדויק, עדין, עקשן – פסיפס.
היום, יצירותיה של דוניץ מוצבות בלב פרויקטים יוקרתיים בארץ ובעולם. היא חברה לשעבר בוועד המנהל של ארגון אמני הפסיפס הבינלאומי, ייצגה את ישראל באירועים מקצועיים מרכזיים, והפכה לאומנית מוערכת בקרב אדריכלים ומעצבים.
מאחורי כל זה עומד לא רק כישרון – אלא סיפור חיים יוצא דופן ויכולת אמנותית נדירה שנבנתה מתוך למידה מתמדת, חקירה חסרת פשרות וחתירה לאיכות בלתי מתפשרת.
שורשים תרבותיים: הדרך של דוניץ מברזיל לבאר שבע
דוניץ נולדה בריו דה ז'נרו, ברזיל. משפחתה עברה לעיירה מרוחקת – מקום שבו חיו לצד קהילה יהודית קטנה ומסורתית. אביה היה סגן נשיא הקהילה, למרות שהמשפחה הייתה ממוצא ספרדי והקהילה עצמה הייתה אשכנזית ברובה.
“בברזיל למדתי באקדמיה למוזיקה, בלט, ועברית בבית הכנסת,” היא מספרת. “זו הייתה ילדות של עומק תרבותי, של שפות שונות, של חומרים ומקצבים – כולם באים לידי ביטוי ביצירה שלי עד היום.”
בגיל 13 עלתה לישראל עם משפחתה והשתקעה בבאר שבע. בעיר הדרומית היא מצאה מערכת קליטה מצוינת, אך חוותה פערים תרבותיים קשים. “כנערה ניסיתי להתאים את עצמי, אבל המראות שראיתי לא נשאו חן בעיניי. אנשים אחרים, נופים אחרים, נימוסים אחרים.”
היא גילתה נחמה בתפירה – למדה במגמת אופנה, והתאהבה בעיצוב וביצירה. ״למדתי בתיכון במגמת אופנה והייתי מאושרת שבאדם. אהבתי לתפור, וזה מה שפיצה אותי על העזיבה את החיים הקודמים.״
הפיסול של דניז נוסק לגבהים חדשים
דניז התגייסה לצבא, נישאה, גידלה ילדים, ובמקביל היא תפרה ואחר-כך החלה ללמוד פיסול.
בתוך שנים ספורות הגיעה להישגים מרשימים, כולל פסל סביבתי מברונזה בפרויקט בנייה בראשון לציון. “זה לא היה פשוט,” היא מספרת. “הייתי צריכה לעבור את כל ועדות האמנות, האדריכלים, יועצי העיצוב.”
היום הפסל ניצב בכיכר בשכונת מגורים סגורה בראשון לציון״. הידע והניסיון הרב שצברה בפיסול הביא ליצירה שהצליחה להעביר רגש וליצור תנועה. ״הפסל, נקרא בשם ״חופש״, הוא דג שעף מתוך המים – הוא בעצם הבן שלי, הוא מחליט מתי לצאת מן המים ומתי לחזור בחזרה.״
הדגם המקורי של הפסל נשאר אצל בנה עד היום והוא שומר עליו כעל בבת עינו.
“לא רציתי למות – אבל גם לא ידעתי מי אני בלי החומר”
אחרי אחת-עשרה שנים של פיסול, יצירה אינטנסיבית – הגוף של דניז התחיל לשלוח סימנים. התגובות היו גופניות, מציקות, כאלה שקשה היה להתעלם מהן.
באחד ממפגשי החברים, רופא שראה את עבודותיה הביע התפעלות מהפסלים שיצרה. היא סיפרה לו בקצרה על האבחנה של האלרגיה הקשה שפיתחה שבגללה היא עזבה את הפיסול. הוא הציע לבדוק את הנושא לעומק. כשנפגשו שוב, היא שאלה אותו בעדינות אם הספיק לבדוק. ההמלצה שלו הייתה חד משמעית – להתרחק מהחימר כמו מאש כי הוא עלול להרוג אותה.
ההבנה הייתה ברורה. החומר הזה – הוא כבר לא חלק מהדרך.
דניז לא ביקשה זמן לחשוב. היא לא חיפשה פתרון ביניים. היא קיבלה את ההנחיה ומיד אמרה למורתה הוותיקה. “אני לא יכולה להמשיך,” אמרה לה. “אני רוצה לשמור על החיים שלי.”
כך הסתיים פרק. הפיסול לא היה רק מקצוע – הוא היה דרך חיים, שפה, בית. היא עזבה את הסטודיו ויצאה לדרך פתוחה, בלי לדעת לאן תוביל.





״כשהחיים סוגרים דלת אחת, הם פותחים במקביל
דלתות אחרות מפתיעות ומרגשות יותר״
״יום אחד פנו אליי מבית הספר שבו לימדתי אמנות, וביקשו ממני להוביל סדנת פסיפס ביריד קהילתי. לא הכרתי את התחום, לא הרגשתי מוכנה – אבל אמרתי כן. זה הספיק כדי להתחיל תהליך ששינה את כל מה שידעתי על חומר, יצירה ודרך.
היא לא הכירה את התחום, לא הרגישה מוכנה, אבל נענתה לאתגר. בתוך חודש היא למדה על אמנות הפסיפס ואף יצרה חוויה לימודית עשירה לכ- 60 תלמידים.
דניז הופתעה מהחיבור שנולד בה לאבנים הזעירות: “משהו בי התעורר. הייתה שם חוויה של ריפוי. הבנתי שמה שנשבר – יכול להפוך לבנייה מחודשת.”
בהמשך היא נרשמה ללימודי פסיפס מקצועיים. “בהתחלה זה היה סיוט. קפדנות אינסופית. אבל המשכתי, התמדתי, וגיליתי עולם חדש. היום אני מבינה שזה היה תהליך של ריפוי עמוק.”
"הפסיפס לימד אותי את הדבר החשוב ביותר: שום דבר לא באמת נשבר – כל שבר הוא התחלה של תמונה שלמה."
מפגישה אקראית לוועד העולמי:
פריצת הדרך הבינלאומית של דוניץ
הנקודה שבה הפסיפס הפך למקצוע ולאומנות – הייתה ביקור אקראי של מכר בבית שלה. הוא התפעל מהעבודות, וקישר אותה עם מורה בכירה באשקלון, אותה מורה התפעלה מיכולותיה האומנותיים והציעה לדניז לייצג את ישראל בכנס בינלאומי באיטליה.
דניז הרגישה לא מוכנה, נסעה ללמוד, ברוונה שבאיטליה ופתחה תהליך אינטנסיבי של למידה.
שנתיים לאחר מכן, דניז השתתפה בכנס בברזיל – הפעם כאמנית בשלה, והוזמנתי להרצות על הפסיפס באדריכלות.
״במהלך הכנס בברזיל, לא תכננתי לעמוד במרכז. באתי להעביר הרצאה אבל כששמעתי את הקושי של המשתתפים להבין זה את זה – פשוט ניגשתי, תרגמתי, חיברתי. בלי תפקיד רשמי, הפכתי לגשר. בסוף הכנס, יו"ר הארגון ניגש אליו אמר: "אנחנו רוצים אותך איתנו." כך מצאתי את עצמי בוועד המנהל של ארגון הפסיפס העולמי.״
חיבור בין חומר לאור:
למה מעצבים ואדריכלים בוחרים בפסיפס של דניז?
דוניץ מלווה פרויקטים של אדריכלים ידועים כמו מאוריציו דומניסני, יואל פייגין ואדית ברון, איתם עיצבה חללים של בתי מלון ומגדלי מגורים בפרויקטי בניה שונים.
״כל פרויקט שאני משתלבת בו מתחיל מהקשבה. אני שואלת את האדריכל מה הסיפור של המקום, מאיפה נכנס האור, אילו רגשות אנחנו רוצים לעורר. לפעמים זה קיר לובי, ולפעמים זה תקרה ולפעמים גומחה ואפילו מעליות תמיד יש מחשבה – על תנועה, על תחושה, על חוויה של מי שנכנס ויוצא מהמקום.״
דניז מעורבת כבר מהשלב הקונספטואלי ומשתתפת ביצירת המהות האסתטית של המקום. מי שעובד עמה יודע: דניז לא יוצרת חפץ – היא בונה מערכת. כל עבודה שלה מתוכננת בדיוק אדריכלי, נבדקת מבחינת תאורה, מרקם, תנועה וחומר. זו אמנות שמתנהגת כמו מדע.
שפה חומרית עכשווית:
שילוב של זכוכית, ברונזה וזהב
הפסיפס הנוסטלגי – הופך יותר ויותר לשפה מודרנית שמוסיפה שכבת תוכן ועומק למבנה. ודוניץ מביאה את השפה הזו – עם ניואנס אישי ועמוק – לישראל.
“הפסיפס הוא חומר עמיד, מלא אור, שיש לו נוכחות חומרית ורגשית,” היא מסכמת. “אבל יותר מהכל – הוא תודעה. זו אמנות שלא באה רק להיראות – היא באה להאיר.”
בעולם שבו נדל"ן יוקרה הוא לא רק מ"ר, אלא חוויה כוללת של חומרים, אסתטיקה, זהות וערך תרבותי – יש מעט אלמנטים שמעוררים תחושת עומק, נוכחות והצהרה אדריכלית כמו עבודת פסיפס ייחודית שנוצרה עבור המקום, עבור האנשים, ועבור הרוח של הפרויקט.
מה עושים עם עמוד שאי־אפשר להזיז? הופכים אותו ליצירת פסיפס מרהיבה
בפרויקט עיצוב מלון בתל אביב ניצב בלב הלובי עמוד תומך גדול – אילוץ הנדסי שאי־אפשר היה להסירו. האדריכלים ביקשו “להעלים” אותו, אך דניז דוניץ ראתה בו דווקא הזדמנות.
היא עטפה את העמוד בפסיפס אדריכלי עשיר, שהפך את נקודת התורפה למוקד עניין וחוויה. השילוב בין זכוכית, אבן טבעית וברונזה יצר טקסטורה משתנה של אור וצבע – כזו שמזמינה מבטים, נגיעה, ותנועה סביב החומר.
העמוד, שבעבר נחשב בעיה תכנונית, הפך לגורם שמגדיר את החלל: הוא מושך את העין, יוצר קצב ויזואלי, ומעניק למקום עומק ואופי.
“הפסיפס הוא לא קישוט יפה,” אומרת דניז, “הוא דרך לחשוב אחרת על מבנה. הוא התשובה האסתטית לקירות או לעמודים שאי־אפשר להסתיר – רק להפוך אותם למשהו שאי־אפשר להפסיק להסתכל עליו.”
דניז הופכת קירות ליצירה עם נרטיב
דניז דוניץ, אמנית פסיפס ישראלית-בינלאומית, היא בדיוק מסוג היוצרים שמביאים לשולחן טכניקה גבוהה והבנה נדירה בחומר, באור ובמיקום. עבודותיה משולבות כיום בפרויקטים נבחרים בארץ ובאירופה – מבתי מלון, בנייני מגורים יוקרתיים וחללים ציבוריים. אך מאחורי כל יצירה עשויה אבן וזכוכית – יש גם סיפור, גישה יצירתית ברמה הגבוהה ביותר, וחתימה אישית המבדלת כל פרויקט מהשאר.
“אני לא רואה בפסיפס אלמנט דקורטיבי," אומרת דוניץ. "הוא מרקם של זהות – ביטוי לחומר, לאור ולתנועה שקיימת במבנה. כל אבן, זכוכית או פיסת זהב שאני בוחרת נושאת רגש, תחושה, ואמירה. עבור יזמים ומעצבים שרוצים לבדל את עצמם – זו כבר מזמן לא רק תוספת יוקרה. זה סיפור מותג.״
דוניץ משתמשת בטכניקות מסורתיות של פסיפס – בשילוב עם חומרים עכשוויים ושיטות עיבוד מתקדמות. בין החומרים שהיא עושה בהם שימוש ניתן למצוא זכוכית, אבני שיש וזהב איטלקי. כל אלו משולבים בהרמוניה עם חיפויי קיר, אריחים ומערכות תאורה שמעצימות את החומר ומדגישות את עומקו.
״מעבר לאסתטיקה, מדובר באלמנט עמיד, פרקטי ומתחזק את ערך הנכס לאורך זמן – הן מבחינת התחזוקה והן מבחינת חוויית המשתמש.״
אם בעבר נתפס הפסיפס כזיכרון ארכיאולוגי, היום הוא שב אל השפה האדריכלית כאלמנט חי, יוקרתי, מרהיב ומלא משמעות. השפה הוויזואלית של דניז דוניץ מצליחה לאחד בין דיוק צורני, תחכום חומרי ואמירה תרבותית. עבודותיה לא רק מקשטות – הן מחדדות את זהות המבנה ומעניקות לו אופי וחוויה לצופה.
השפה האמנותית של דניז דוניץ היא שילוב נדיר של טכניקה מושלמת, חומרים יוקרתיים וחשיבה אומנותית-אדריכלית ברמה הגבוהה ביותר תוך כי העצמת הנושא שנבחר.






השבר כחלק מהשלם
״היום, כשאני רואה עבודת פסיפס המורכבת ממאות חלקים – אני לא רואה שברים. אני רואה המשכיות. כל חלק מצא את מקומו, כמו בחיים. אולי השאלה שצריך לשאול היא: איפה החלק השבור שלנו יכול להתחבר לתמונה יותר שלמה?״
אולי כאן נמצא סוד כוחה האמיתי של דניז דוניץ: בכל תחום שבו נגעה – אופנה, פיסול, הוראה, פסיפס – היא טיפסה עד הפסגה. כל שלב בחיים הפך לשכבה נוספת ביצירה שלה, וכל חומר לימד אותה שיעור חדש על התמדה, על ריכוז ועל יופי שנולד בדיוק.
חייה של דניז, כמו עבודותיה, הם עדות לכך ששלמות איננה מתנה – היא תהליך. וכמו הפסיפס עצמו – גם היא, באלפי שברים קטנים של ניסיון, למידה ורגש, יצרה תמונה אחת שלמה ומדהימה.
עקבו אחרינו באינסטגרם
לשיתוף הכתבה ברשתות החברתיות