STAMPA
מגזין ישראלי לנשים מעוררות השראה
לוגו סטמפה

״לא סתם עומרי היה פה! הבטחתי לו שהוא ישאר כאן גם אחרי״

חגית היא דמות מוכרת מאוד בעיר אור-יהודה ולא בזכות שיערה האדום אדום אלא בעיקר בזכות העשייה רבת שנים שלה למען בני הנוער. חגית ה׳חבקנית׳, חגית - האישה עם הלב הכי גדול שיש ככה מתארים אותה בעיר. יצאתי מהפגישה איתה כמו אחרי אימון אישי מטלטל ובעיקר עם ההבנה - שחגית נמצאת רק בתחילת העשייה החברתית שלה ומצפות לנו עוד הרבה הפתעות ממנה.

1

לפני חמש שנים נפטר עומרי, בנה של חגית, אחרי שמונה חודשים שהיה בקומה כשהוא כמעט בן 22. לאחר מותו חגית שמה לה למטרה להנציח את שמו והקימה את ״אימהות למען נוער ע״ש עומרי ליג׳י״ באור יהודה. קבוצה גדולה של נשים הצטרפה למיזם שלה ויחד איתה הן  מקיימות פרויקטים חברתיים רבים למען בני נוער וחיילים בני העיר והראשון שבהם הוא פרויקט ״קפה אמא״.

״קפה אמא״ הוקם במחלקת הנוער בשכונת נווה סביון באור יהודה. מקום קסום שבו נפגשים בני נוער מאור יהודה והסביבה למשקה חם לצד מאפים ומאכלים טעימים תוצרת בית, מעשה ידיהן של עשרות נשים מ״אימהות למען נוער ע״ש עומרי ליג׳י״. האימהות מגיעות פעם בשבוע בהתנדבות ומפנקות מכל הלב.

החזון של חגית בהקמה של ״קפה אמא״ היה לתת מענה מקומי לחבר׳ה הצעירים שיגיעו למקום מפגש יתפנקו על חשבון הבית וגם ימצאו אוזן קשבת ומישהו שיאמין בהם כי כמו שאומר המשפט החכם – כל אחד צריך לפחות אדם אחד שיאמין בו. ״קפה אמא״ מעניק לחבר׳ה הצעירים מקום שבו רואים אותם, שומעים אותם ומתייחסים אליהם בגובה העיניים בגיל שהם הכי צריכים כבוד, יחס אישי ולפעמים גם חיבוק.

הקמת את ״אימהות למען נוער״ לזכרו ועל שמו של בנך עומרי. מה קרה לעומרי?

 ״כשהייתי בת 45 ועומרי היה בן 21 הוא התמוטט בבית. פינינו אותו לבית החולים ושם מצאו גידול במוח. שמונה ימים אחר כך הוא נכנס לניתוח להסרת vגידול ושם הוא עבר ״תאונת רכבת קטלנית במוח״ כך הרופא המנתח תיאר את מה שקרה בחדר הניתוחים. עומרי יצא מהניתוח מורדם ומונשם ולבסוף גם נרדם לנצח.״

שמונה חודשים הוא שוכב במחלקת הנויכירורגיה במהלכם חגית עומדת במבחן מול הערכים שלה ומול כל מה שהיא מאמינה בו: כבוד ואהבת אדם ופעם שנייה היא מוצאת את עצמה מול השאלה: האם להסתכל למעלה לחפש את אלוקים או להביט ישר קדימה ולמצוא אותו באנשים מסביב. והיא מחליטה להמשיך בדרך שלה, באמונה שלה, שאלוהים נמצא בתוך כל מי שעומד מולה: הרופאים, האחיות, המנקים והמנקות של המחלקה, בני משפחה של מאושפזים ובני משפחה שיצאו משם בידיים ריקות. היא כיבדה את הצוות הרפואי, העריכה את פעילותם, הקשיבה לבני המשפחות של המאושפזים ועודדה אותם. היא הייתה שם למענם, לא פחות משהייתה למען בנה.

עומרי לא התעורר, ועל פי מה שאמר הרופא המנתח – גם לא היה סיכוי לו לריפוי. חגית ביקשה מהרופא לא לדבר ליד עומרי במונחים רפואיים מסובכים, שלא יהיה מצב שהוא יבין שאין לו תקווה.

בית החולים תל השומר היה לה כבית לכל דבר, היא לא עזבה את המקום לרגע אחד. אנשי המחלקה טיפלו בו במסירות, עומרי קיבל חדר משלו וחגית דאגה שיקבל טיפולי פיזיותרפיה, לבקשתה הצליחו לגמול אותו ממכונת ההנשמה והוא החל לנשום בכוחות עצמו, חגית מסתכלת למציאות בעיניים ומבינה שהסוף קרב ואחרי שמונה חודשים הגיע הרגע הגורלי – הגיע הסוף.

ברגע הפרידה מעומרי חגית לא הייתה לבד. כל הצוות הרפואי, כל הרופאים והאחיות המנקים והמנקות כולם עצרו הכל ונפרדו ממנו. ״כשנפרדנו אמרתי לו: עומרי, לך לשלום, אני אסתדר. תסמוך עלי שאני אסתדר. אני משחררת אותך, אל תדאג לי, דרך צלחה.״

היא ממשיכה ואומרת: ״עומרי לא סתם היה פה, הוא המורה הכי טוב שיכולתי לקבל בחיים, אני אדאג שהוא יתגאה בי למעלה, הבטחתי לו שהוא ישאר כאן גם אחריי. כל העשייה הזאת הופכת אותי לאדם טוב יותר. בכל מעשה שאני עושה אני מתקרבת יותר לדמות של ׳חגית׳ שאני רוצה להיות – וזה בא לידי ביטוי במעשים לא בסיסמאות אני לא מדברת אני עושה.״

בימים שעוד הייתה לצידו הגיעה אליה חברה שסיפרה על אח שלה שנפטר כשהיא הייתה קטנה, חגית שאלה אותה מה היא זוכרת מהתקופה הזאת והחברה ענתה: ׳אני זוכרת את אמא שלי כל היום במיטה׳. התשובה הזאת כיוונה את המשך דרכה של חגית. באותו רגע היא החליטה – שהיא לא תהיה אמא במיטה, היא לא תהיה חסרת אונים. גם אמא שלה לא הייתה חסרת אונים אחרי שאביה נפטר, אמא שלה הייתה לה לדוגמה איך חיים אחרי אובדן.

חגית החליטה להמשיך לחיות היא תהיה עבור ילדיה דוגמה אישית. הם יראו אמא שעובדת, חיה ונוכחת כל רגע בחיים שלהם. היום, שני ילדיה מנישואיה השניים מתמודדים עם אובדן אחיהם בדרכים שונות. והיא נמצאת שם לאפשר להם פשוט להיות. כמוה וכמו כולנו, גם הם נמצאים כאן כדי לעבור דרך, ללמוד את השיעור שלהם.

מאז בכל שנה, ביום האזכרה של עומרי היא מקיימת פרויקט הנצחה ע״ש עומרי יחד עם הנשים ב״אמהות למען נוער״ – בכל שנה פרויקט שונה אבל תמיד תהיה לו משמעות חברתית ותמיד הוא יהיה בהיקפים גדולים – ענקיים ומרשימים. בשנה הראשונה – הפנינג משפחות באור יהודה. בשנה השניה – הפנינג לילדים. בשנה השלישית – ערב מופע של אמנים מהשורה הראשונה שכל הכנסותיו להצלת חייו של תושב העיר. בשנה הרביעית – היא ארגנה חלוקת משחקים לילדים המאושפזים בבית החולים אסף הרופא. והשנה – חולקו עוגיות, מתנות וצעצועים במחלקות ילדים ובמחלקות השיקום השונות בתל-השומר.

באיזו תובנה שלך תרצי לשתף את הקוראות שלנו?

 ״באנו לבד לעולם ולא בחרנו את השותפים שלנו בדרך. כל אחת מאיתנו היא אישיות בפני עצמה – אינדיבידואל, וההתעסקות שלנו בעצמנו זה הדבר הכי חשוב. את בוחרת בדרך שלך והבחינה שלה נקבעת על פי תוצאות. כל סיטואציה בחיים היא תוצאה של דרך שבחרתי – ואם התוצאה לא טובה לי – אני צריכה לקחת אחריות על המעשים שלי ולשנות את הדרך שלי כדי לקבל תוצאה טובה יותר.

מה גרם לך להגיע לתובנות האלה?

 מאז שנולדתי לא קיבלתי שום דבר שאמרו לי כמובן מאליו תמיד הצבתי סימני שאלה, תמיד שאלתי למה? תמיד חיפשתי את המשמעות של הגעתי לעולם הזה.

כשאבא שלי נפטר (הייתי בת שמונה וחצי) זה עורר אצלי הרבה שאלות – שאלתי שאלות קיומיות ואף פעם לא הסכמתי להיות חלק מהעדר:  בגיל 23 התחתנתי, בגיל 24 ילדתי את עומרי, בגיל 26 התגרשתי כי הבנתי שאני לא רוצה לחיות ככה. ידעתי שיש לי תפקיד גדול יותר מלהיות אישה ואמא וכל היום לשבת ולנקות את הבית. אני לא אדם שמדבר – אני עושה.

בחרתי להסתכל על אנשים כאל בריאה אלוקית ודרכם אני רואה את אלוהים. עבורי האלוקים נמצא בעיניים של האדם שעומד מולי. בחיים שלי כל ״הוראות ההפעלה״ של האמונה היהודית מתרכזות בקבלת האחר, השונה, הנכה, המוגבל, המסומם – כי כולנו שווים בני שווים – אלה הערכים הבסיסיים שאיתם אני יכולה להגיע הכי גבוה שאפשר.

עד גיל 45 עבדתי במטבחים של חברות הייטק. אהבתי לעבוד שם בגלל האנשים. ראיתי שגם מנהל חברה או מנכ״ל כשהוא בא לאכול הוא מוריד את המסכות, הוא פשוט אדם רעב, ואז הוא הופך להיות רך יותר – נגיש. שם הבנתי שכולנו אותו דבר, כולנו בסך הכל בני אדם אבל אנחנו קשורים זה בזה – כולנו אחד.

עם המחשבות והתובנות האלה פונה חגית לעולם האימון האישי והיא מצאה את ייעודה כמאמנת מוסמכת של בני ובנות נוער. במשך 12 שנים היא אימנה אנשים בוגרים ובני נוער במסגרת האימון היא מפרקת יחד איתם ערכים שעולים בשיחה. היא שואלת שאלות והתשובות שהיא מקבלת מהם מובילות את השיחה להבנה וברור הערכים, הבנה שתוביל אותם לפרשנות שתיטיב עמם בעתיד.

״אין ילד בעיר שניגש אלי ולא מקבל מענה, אין נער או נערה שלא נמצאים אצלי במקום הראשון. וזה חוזר אלי בחזרה. אני חיה את המשפט ״גדולתו בצניעותו״ שום קרדיט לא מדבר אלי – רק לעשות דברים טובים!

פעילות הנשים של ״אמהות למען נוער ע״ש עומרי ליג׳י״ בהנהגתה של חגית התרחבה וכעת אמהות נמצאות במרכזי נוער נוספים ברחבי העיר. הן מכינות מטעמים למען בני הנוער הפוקדים אותם ונהנים מאוכל טוב וחיוך חם. אחת לשבועיים הן מכינות מטעמים לארוחת שבת במועדון ה״בייס״. בשמונה בערב המדריכים החברתיים מגיעים למקום כדי להיות עם בני הנוער, הם עושים קידוש ואוכלים ארוחת שבת בצוותא. האימהות אימצו את נערי המכינה הקדם צבאית שנמצאת בעיר אור יהודה. הן מכינות להם מטעמים ומפנקות אותן במעשי ידיהן. בנוסף, הן עורכות סדנאות בישול וחיתוך פירות וירקות בבית ספר ״בית אפשטיין״ שבעיר.

פרויקט נוסף של האימהות נקרא ״לעילוי נשמת״ – אחת לחודש מכינות הנשים סלי מזון לנזקקים. הסלים מוקדשים לעילוי נשמת נפטר תושב העיר, שבני משפחתו ביקשו להנציח את שמו. בכל סל מזון יש נר נשמה לזכרו של הנפטר ואת הסלים מחלקות הנשים יחד עם בני הנוער.

השנה, זאת השנה השלישית שהן עושות מימונה גדולה ומרשימה במוצאי חג פסח ומימונה נוספת בשם ״מימונוער״ ביום למחרת במחלקת הנוער ״קפה אמא״ בנווה סביון באור יהודה. האמהות מגיעות למקום מכינות ספינג׳ים ומחלקות עוגיות מעוצבות.

קבוצת הנשים ב״אימהות למען נוער״ זאת קבוצה מגובשת וכולן נמצאות שם למען בני הנוער בכל מחיר ובכל הכוח. הן עושות את הכל באהבה רבה ועם הרבה כבוד והערכה לחגית.

במסגרת עבודתה כמנהלת מרכזים קהילתיים ב״נפגשים״ חגית אמונה על פרויקט ״תיאטרון נשים״ שמיועד לנשים מהשכונות הקסומות של אור יהודה.

התיאטרון עבור נשים בלבד, במסגרתו הן יכולות לתת ביטוי אישי למאוויים, לחלומות, לפחדים ולתשוקות דרך משחק. בשנה השנייה לפרויקט הן יעלו על במות שונות ברחבי הארץ עם מחזה שהפיקו בעצמן בשנה הראשונה.

חגית מאמינה בכוח של התיאטרון להעצים את הנשים וכך היא אומרת: ״לתיאטרון קהילתי נשי יש כוח מיוחד, ישנה אחוות נשים וסולידריות המאפשרים לחלקים רבים לצאת החוצה ולהתבטא. דרך הכלי התיאטרוני פוגשת כל אישה את עצמה מזוויות שונות, ומאירה נקודות חדשות וישנות.״

2

כמה מילים לסיכום –

חגית סוחבת בליבה כאב גדול אבל הוא לא עוצר אותה. ההיפך הוא הנכון. בפוסטים שהיא מעלה בפייסבוק בימים של געגוע קורעים את הלב ולא משאירים עין יבשה ״אני שוקעת עמוק לפעמים, אבל אני תמיד עולה בחזרה וממשיכה הלאה״ כך היא תמיד אומרת.

הדרך שהיא בחרה להתמודד עם הכאב שלה מטיבה עם כל כך הרבה אנשים ומעשיה מעניקים מקור להשראה לכל אישה ולכל אדם ולכן היא כל כך אהובה, שלא לומר נערצת בקרב רבים מתושבי אור יהודה וגם אני מודה מכל הלב על הזכות לפגוש ולהכיר אותה.

כתבה: מתי גילעד. צילום: שלי יפה אבידור; מחלקת הנוער אור יהודה

יש לך סיפור מעניין שאת רוצה לשתף,
או שאת מכירה אישה עם סיפור שווה?

 

השאירי פרטים ונחזור אלייך

הדוא"ל שלנו

stampa-mag@gmail.com

Scroll to Top