STAMPA
מגזין ישראלי לנשים מעוררות השראה
לוגו סטמפה

לחלום בגדול גם כשזה נראה בלתי אפשרי

שיאית אובחנה כחולת אפילפסיה בגיל 12. יותר מאוחר התברר שזה חלק מגן נדיר. מאז ועד היום היא מתמודדת עם מגבלות גופניות אך שום מגבלה פיזית לא עצרה אותה מלעשות את הדברים שהיא רוצה ואוהבת. להתגייס לשירות מלא בצבא, להתאמן שלוש פעמים בשבוע, ולפתח קריירה כמטפלת באנשים המתמודדים עם מוגבלות ובני משפחתם. הכירו את שיאית גלעדי – אישה שמאמינה שאפשר לחיות בעוצמה עם ולמרות הבעיות הפיזיות.

איך התגלתה אצלך המחלה?

ההתקף הראשון קרה בל”ג בעומר קמתי מוקדם בבוקר והלכתיי עם אמי לביאליק ברמת-גן, רחוב שאני מאוד אוהבת להסתובב בו עד היום. פתאום הכל נהיה מטושטש הייתה לי סחרחורת ונפלתי לרצפה מחוסרת הכרה. אנשים הזמינו אמבולנס, שמעתי קולות רקע. התעוררתי בבית החולים ואושפזתי לימים ספורים. המורה וכמה חברים שהתעניינו בשלומי באו לבקר אותי.

בשבילי זה היה חלק ממשחק לא הבנתי מה ההשלכות הייתי ונשארתי אותה הילדה כרגיל, היום אני יודעת שזה חלק מתסריט החיים שלי, לכל אדם תסריט שונה. הנשמה יורדת לגוף פיזי למלא תפקיד בחיים כמו שחקן בסרט או הצגה. אני באתי לחוות בעיות בגוף הפיזי כדי לחקור אותם וללמוד לטפל בהם. 

 

האם זה השפיע עליך כילדה?

בתור ילדה ועד היום המחלה אף פעם לא מפריעה לי לעשות את מה שאהבתי. הייתי ילדה שמחה, חברותית ואופטימית. הייתי ילדה תחרותית מאוד, מין טום בוי שכזה, החלקתי על גלגיליות, רכבתי על אופניים עם הבנים, הייתי ספורטאית, הלכתי לבית ברבור ביד אליהו לחוג התעמלות קרקע עם חברות, התייחסתי אל עצמי כאל ילדה רגילה, לא עשיתי לעצמי הנחות וכך גם במשפחה.

הביטחון העצמי הגבוה הלך והתערער עם הזמן ככל ששמעתי עוד קולות מאחורי גבי מצד ילדים. אחריו נפגעו גם הדימוי והערך העצמי. עדיין היו לי חברים וחברות נחשבתי מקובלת בחברה. היתה לנו כיתה מאוד מגובשת. נפגשנו אחרי הצהריים, במסיבות שישי, ובכל שבת הלכנו יחד ברגל למוזיאונים, לחוף הים וכד’. באותה תקופה היה לי גם חבר. מה שכן, התחלתי ליטול תרופות למניעת התקפים מה שגרמו לאיטיות בתפקוד, ובפעולות שלי, כמו כתיבה, משחקי החבל, הרגליים התחילו להתבלבל, והפסקתי גם לרקוד ריקודי עם.

במקום זה התחלתי לעסוק בעבודות יד כמו מקרמה, פיסול בקרמיקה וסריגה של מפות הלכתי לחברות אחרי בית הספר, למדנו יחד או דיברנו, אך אני לא זוכרת שנושא המחלה העסיק אותי כל-כך פרט לזה שלא יכולתי לעשות כל מה שרציתי.

היום אני מבינה שאפשר לעשות דברים בדרך שונה. לא כדאי להתעקש וללכת עם ראש בקיר ולהיפצע. רציתי להוכיח לעצמי שאני כמו כולם, להרגיש שאני יכולה לעשות הכל כדי להיות חלק מהחבר׳ה להיות שייכת וככל שהתאמצתי זה התרחק ממני.

כמו כולם הלכתי לצופים, בתיכון הייתי בשומר הצעיר ובסיום הלימודים התגייסתי לנח”ל.

 

איך הצלחת להתגייס?

למזלי היה לי רופא שהאמין בי, הוא השיב לי את האמונה בעצמי בין היתר, אמר שאוכל להתגייס ולשרת בצה”ל וכך עשיתי. התגייסתי אמנם עם פרופיל נמוך אך נהנתי מהשירות. עשיתי טירונות במחנה 80 כולל מטווחים, קמתי למסדרים אבל היו לי היתרים בשל בריאותי ועשיתי כמיטב יכולתי.

גם בצבא ובנח”ל ניסיתי להיות כמו כולם. אפילו עישנתי סיגריה כדי להיות אחת מהחבר׳ה, אבל אחרי שאיפה אחת הבנתי שזה לא בשבילי והפסקתי. שירתתי בקיבוץ חצור שבדרום (לא קל״ב!). זו הייתה חוויה חדשה להיות עצמאית, הכרתי חברים חדשים מתנדבים ובני קיבוץ. טיילנו ביחד עם המדריכים ועם החבר׳ה, ערכנו מסיבות, הלכנו להופעות, הייתה בריכה שמאוד אהבתי לשחות בה. במקביל, לצד הריח מהרפתות 😊, גם עבדתי כמובן בלול ובמכבסה.

אבל היו גם חלקים פחות טובים כמו צביעות, רכילות ולשון הרע. תמיד היו כאלה שדיברו מאחורי גבי או דיברו על אחרים. אחרי שאמרו לי שאני לא יכולה להיות אחראית על הילדים שהתגוררו בלינה משותפת כשעבדתי במכבסה עמדתי מול העובדות והסברתי מה בדיוק יש לי כדי להפסיק את ריכולים. מאוחר יותר עברנו לקיבוץ ׳כישור׳ בצפון, שהיה אז קיבוץ צעיר יחסית. היה שם שדה עצום של לבנדר ואנחנו ארזנו לבנדר בשקיות בד להרחה. בשלב מסוים הבנים התגייסו לנח”ל מוצנח והבנות נשארו בקיבוץ. לצערי, רובן היו רכלניות ואני לא יכולתי לסבול את הצביעות שלהן אז ביקשתי העברה לבסיס אחר. הוצבתי בבסיס הג”א ביפו שם הכרתי חברים חדשים, בהפסקות היינו מטיילים ביחד ביפו, קראנו והחלפנו ספרים. עם החברים בבסיס הזה נשארתי בקשר גם אחרי הצבא.   

 

איך הגעת לתחום הטיפולי?

בתקופה שבה עבדתי כמנהלת חשבונות בעיריית תל אביב נפלתי ושברתי את חוליות הצוואר. בעקבות הנפילה התחלתי טיפול תרופתי חדש, עשיתי פיזיותרפיה לשיקום הצוואר והמשכתי לעבוד בעירייה. קצת לפני הנפילה התחלתי ללמוד רפואה משלימה וכשזה קרה הבנתי שני דברים חשובים: האחד – טיפול תרופתי לא יכול לפתור את כל הבעיות שלי. השני – הגעתי לתובנה שרופאים הם בני אדם ולפעמים גם הם טועים, כמו כולם.

החלטתי לקחת אחריות על הבריאות שלי: למדתי טיפולים אלטרנטיביים כמו רייקי והילינג אך אלה עזרו לי בהתחלה ונתנו מענה זמני בלבד. אחר כך נחשפתי לשיטת טיפול עוצמתית המבוססת על ביואורגונומי שמסוגלת לשחרר חסימות אנרגטיות במימד הפיזי, הנפשי והרוחני. שיטה שמשחררת את האדם מתלות בחולי, פחדים וכאבים בגוף. רציתי ללמוד את השיטות הטיפוליות אשר באופן אישי עזרו לי מאוד. הטיפולים עצרו אצלי את הדרדרות המחלה ועזרו לי לשמור על איזון ותפקוד תקין. כשהרגשתי טוב יותר התחלתי גם לטפל באנשים בסביבת העבודה שלי. השבר בחוליות הצוואר גרם לי להבין, שהייקום נתן לי הזדמנות לעסוק במה שנועדתי לו – לעסוק במה שאני אוהבת שזה אומר לטפל באחרים. היום אני מממשת את עצמי בזכות הטיפולים. 

 

באילו שיטות את מטפלת?

למדתי לצייר מנדלות בשיטת רו”ת (רגש ותבונה) אצל חוה בת חיים. ציורי המנדלה עזרו לי להתחבר לעצמי לילדה שבי (המתקשרת מגיל שבע), עזר לי ביציבה של הגוף, בקואורדינציה ובריכוז. עד היום אני ממשיכה לצייר ולהנחות סדנאות לציור מנדלה. בהמשך פיתחתי ערכת קלפים בשילוב עם פתקי רגשות ופעולות. הקלפים עוזרים בעיקר באבחון של המטופל. לפעמים קשה לאדם להסביר מה הוא מרגיש או מה חוסם אותו, הערכה עוזרת לו להתבונן ברגשות, מחשבות ותחושות שעולות אצלו, ואז אני מטפלת במה שעולה. אחר כך אני מטפלת בבעיות: כאבים פיזיים ורגשיים, אמונות. כמו אינסטלטור פותח סתימות, כך גם אני פותחת חסימות אנרגטיות במימד פיזי, נפשי ורגשי ומזרימה למקום אנרגיית חיים, ואז האדם חוזר לתפקוד מאוזן ותקין ומשוחרר מפחדים. אני עושה טיפולים בעיקר לאנשים עם מגבלות, מחלות כרוניות ומכאובים, התהליך קצר יחסית תלוי במקרה, זו השליחות והייעוד שלשמו הגעתי.

 

מה החזון שלך בנוגע לטיפול באנשים?

החזון שלי הוא לשחרר את הכאבים של הגוף והנפש אצל אנשים עם מגבלות פיזיות ואנשים שחולים במחלות כרוניות. החזון שלי להרצות בפני אנשים עם מוגבלויות, לספר את סיפור החיים שלי כדי להעניק להם השראה ובעיקר לתת להם כלים להתמודדות ביום יום. 

 

התחלת כבר להגשים את החזון שלך

נכון. הקמתי קהילת פייסבוק שקוראים לה “העוצמה להיות אני”. זוהי קבוצה שיש בה מרחב המאפשר לבעלי מוגבלויות ובני משפחתם להתחבר למהות שלהם ולעסוק במה שהם אוהבים כפי יכולתם להראות להם שאפשר לחלום ולהגשים את עצמם. בעמוד הפייסבוק אני נותנת טיפים וידע מקצועי בתחום הטיפול מתוך סל הכלים שלי. המוטו שלי: לראות את המוגבלות כאתגר, ככלי ללמידה, התפתחות וצמיחה.

 

מה המצב הבריאותי שלך היום?

היום אני מתפקדת עם המגבלות הבריאותיות, אחרי ששברתי שני קרסוליים וצוואר כאמור לעיל, אני מתהלכת עם הליכון, יוצאת עם חברות ובן זוגי, עושה כמיטב יכולתי בבית ובחוץ מטפלת ומלווה אנשים לשיפור מצבם הבריאותי ולהתפתחות מתוך אמונה בעצמם וביכולותיהם.

 

מה הטיפ שלך לא.נשים שקיבלו בשורה על מחלה או מוגבלות שתלווה אותם כל חייהם?

כשאתה נופל למקום קורבני, זה שואב מהגוף את האנרגיות שהוא זקוק להחלמה. להתמקד בהחלמה ודרכי טיפול מתאימים. להתייחס לעצמך בחמלה עד כמה שניתן, לקחת דברים בפרופורציה. אפשר להסתכל על החיים בזום אאוט, לצאת מתוך התמונה ולראות את עצמך כדמות במשחק ולחשוב על הדרך שבה הדמות הזו משחקת, להתבונן בכלים שברשותה כרגע ומה הפתרונות שיש לה.

אני מציעה להימנע מהאשמות או כעס על העולם והסביבה, זה יכול לפגוע רק בך. כדי לצמוח מתוך הסיטואציה, קשה ככל שתהיה, התבוננו בהזדמנויות שבדרך ותמיד לחלום בגדול גם כשזה נראה בלתי אפשרי מקסימום תצליחו פחות ממה שדמיינתם.

לסיכום 

כמה מתעתעים יכולים להיות האתגרים בחיים – כשהם מופיעים אנחנו נבהלים ושואלים למה זה מגיע לנו? ואיך נתמודד עם המצב החדש? יחד עם זאת, לא פעם דווקא האתגר הוא זה שמוביל אותנו לחיים משמעותיים יותר ומכוונים אותנו לייעוד שלנו. 

שיאית חיה היום את הייעוד שלה – ייעוד שהתגלה מתוך האתגר שלה. שיאית – כשמה, כן היא – כובשת שיאים חדשים בחייה בכל פעם מחדש. זכיתי לפגוש אישה עוצמתית וחכמה, אישה שלא מוותרת לעצמה. מספיק לראות אותה ולשמוע את סיפורה כדי להיטען באנרגיות טובות ואופטימיות אינסופית.

כתבה: מתי גילעד / צילום: סלי פרג' לוי

יש לך סיפור מעניין שאת רוצה לשתף,
או שאת מכירה אישה עם סיפור שווה?

 

השאירי פרטים ונחזור אלייך

הדוא"ל שלנו

stampa-mag@gmail.com

Scroll to Top