STAMPA
מגזין ישראלי לנשים מעוררות השראה
לוגו סטמפה

שולמית כהן-קישיק - מרגלת ישראלית בלבנון

״מסייה שולה״ כך קראו לשולמית, עקרת הבית ואם לשבעה ילדים שמבריחה אלפי יהודים מבוגרים וילדים מעיראק וסוריה ומעבירה מידע בטחוני (1947) לישראל בדרכים שונות. הכירו את שולמית כהן-קישיק – המרגלת שלנו בלבנון.

תמונה של המרגלת הישראלית בלבנון הגב׳ שולמית כהן-קישיק

שולמית נולדה ב-1917. 24.12 בארגנטינה, למאיר ואלגרה כהן-ארזי. בשנת 1924 סגר אביה את עסקיו בארגנטינה והם עלו ארצה והתיישבו בשכונת מקור ברוך בירושלים כשהיא בת 7. בית הוריה היה בית ציוני מובהק. אחיה ואחיותיה היו בהגנה ובאצ”ל, ושם היא שאבה את הציונות ואהבת הארץ. בשנת 1936 השיאו אותה הוריה ליוסף כהן קישיק, סוחר יהודי-לבנוני אמיד מאוד שהגיע מביירות לירושלים למצוא לו כלה. שולמית הייתה צעירה מאוד וחרה לה שהיא צריכה לעזוב את ירושלים ולהתרחק מהמשפחה שלה.

לאחר נישואיה, שולמית עזבה את עיר הקודש ועברה לגור עם בעלה בלבנון הם התגוררו בואדי אבו-ג’מיל, ברובע היהודי בביירות שבלבנון. ביירות באותם הימים הייתה כמו פריז של אירופה מכל הבחינות ושולמית חיה חיים נוחים, בהיותה נשואה לאיש אמיד, ולא חסר לה מאום. אך חיי הבטלה נמאסו עליה והיא חיפשה אתגרים ודרכים שבהם תוכל לתרום לאחיה שבגולה. שולמית החלה להעביר שיעורים בעברית לילדי הקהילה היהודית בביירות כדי להכין אותם לעלייה לארץ ישראל. בזכות אישיותה וכישוריה הייתה לה השפעה על ועד הקהילה היהודית בביירות ובזכות השפעה זו נפתחו לה השערים לממשלת לבנון וראש הממשלה ריאד אל-סולח נקבע כי השפה העברית תיכלל בתכנית הלימודים של כי”ח (אליאנס) ותלמודי התורה והתלמידים ייבחנו עליה בבחינות הבגרות.

קטע מעיתון

שולמית השאירה רושם עז על ראש ממשלת לבנון והוזמנה כנציגת הקהילה היהודית למסיבת ראש השנה הנוצרית (24.12.1947 שחל ביום הולדתה העברי באותה השנה י״ט בטבת) שבביתו – מסיבה ששינתה את חייה ועל מה שקרה היא מספרת כך:

“ישבתי שם מאחורי חלון רחב ידיים, הפניתי מבטי לאחור, ראיתי קבוצה של אנשים מצמרת הקצונה הצבאית הלבנונית, הסורית והעיראקית הולכת וקרבה אליי. שמעתי שהם מדברים אך מילה אחת חזרה על עצמה ׳אל יהוד׳, ׳אל-יהוד׳, החלטתי להתקרב לשמוע על איזה ׳יהוד׳ הם מדברים.״ שולמית לא ידעה אם מדברים על היהודים בלבנון או על היהודים בגבול לבנון ולכן היא התחילה להתקרב לקבוצה ולהקשיב. ״שמעתי, והתחלחלתי. הם דיברו על הכחדת היהודים בארץ ישראל. הם הזכירו את שמו של הקולונל המהולל, פאוזי אל קאוקג’י, בראש ‘צבא ההצלה’ … שמעתי את התוכניות, את הדרכים בהן יעברו, את כמויות הנשק ומספר החיילים.״

כשהיא שמעה שמתארגנים כוחות כדי לתקוף את היישוב היהודי, היא נתקפה חרדה. היא סיפרה למארחים שהיא לא מרגישה טוב (היא גם הייתה בהריון של בתה כרמלה הי״ו), היא עזבה את המסיבה ונסעה הביתה ברכב שסידרו לה מהארמון.

משפחת כהן-קישיק בביירות בשנת 1956

שולמית חזרה לביתה מהמסיבה עמדה בחלון ופנתה ליושב במרומים שיתן לה עצה ותושיה מה ואיך נכון לעשות? ברגע זה, היא פתחה ערוץ דיבור עם הקב״ה בנושא הזה כי הרגישה שבאה עליה הארה – התובנה של השליחות ירדה לתודעה שלה. זה דחף אותה למצוא דרך ליידע את השלטונות בארץ על כך שהולך לקרות משהו. הדחף שלה היה להציל את המדינה.

למחרת, היא יצאה לחנותו של בעלה יוסף, ובאמצעות אחד הלקוחות של בעלה מהכפר עדייסה שבדרום לבנון, שבעקבות עסקיו הגיע פעמים רבות לישראל, היא העבירה מכתב שכתבה בכתב סתרים (כפי שלמדה בילדותה בתנועת ״הצופות״ בבית הספר אוולינה דה רוטשילד בירושלים) ובו כל הידיעות ששמעה ערב קודם.

המכתב הגיע לידיים הנכונות למחלקת הש״י (שירותי הידיעות) של ההגנה וכעבור מספר ימים הגיע לביתה של שלומית אדם בעל חזות ערבית. כשהוא נכנס אליה הביתה דיבר בעברית, ולאחר משימת מבחן בו עמדה גייס אותה לשירותי המודיעין הישראלי.

המבחן שלה היה להציל את קצין ההגנה בשם וינקלר, שנשלח לגלות בצפון אפריקה על ידי האנגלים בארץ באוניה טרנסילבניה. האוניה עגנה בביירות במשך ארבע שעות. וזה משך הזמן שהיה לה כדי להציל אותו. המשימה בוצעה בעזרתו של יוסף, שנתן שוחד בפעם הראשונה למישהו שיעביר את וינקלר את הגבול, ואבו ז׳ק, יהודי ציוני מהקהילה שעזר לשולמית בביצוע המשימה. 

מכאן ואילך חייה של שולמית כהן קישיק, השתנו מקצה לקצה. במשך ארבע עשרה שנים 1947-1961, העבירה שולמית, ידיעות ביטחוניות אל שירותי הביטחון במדינה הצעירה. היא העבירה עולים רבים מלבנון ומסוריה אל הארץ, ביבשה, בים ולעיתים דרך האוויר. לפעמים הייתה בעצמה עוברת את הגבול עם העולים לוודא שהגיעו בשלום.

במשך כל השנים האלה היא רקמה קשרים עם צמרת השלטון, הייתה מוזמנת למסיבות שלהם אליהן הייתה הולכת לבדה ובדרך כלל היו שולחים אליה רכב עם נהג. ברובע היהודי התנהגות כזאת לא הייתה מקובלת: ׳אישה נשואה שהולכת עם גברים עם רכבי פאר וחוזרת הביתה בשעות מאוחרות בלילה׳. אנשי הרובע כינו אותה ״מסייה שולה״ כי התנהגה כמו אדון ולא כמו גברת. שולמית ידעה שמדברים עליה, אבל היא התנחמה בעובדה שהם מתרכזים בריכולים מהסוג הזה ולא באמת יודעים למה היא מתנהגת ככה.

למרות פעילותה כסוכנת וכמבריחה, ניהלה שולמית חיי משפחה שגרתיים לכל דבר ואף ילדה שבעה ילדים. הפעילויות החשאיות היו נעשות ללא ידיעת בני משפחתה כלל. “זאת הייתה תקופה שקראנו בה הרבה ספרות דמיונית, גיבורים שעושים הכול ומרגלים, ולא ידענו שיש לנו אמא כזאת שעושה בדיוק את אותם הדברים”, העיד ברטי, בנה של שולמית, בסרט שהפיק המרכז למורשת המודיעין (מל”מ) על פעילותה. “בגיל 10‑11 היא הייתה שולחת אותי לחנות ממתקים ברובע, כי לא היה לנו טלפון, והייתה אומרת: ‘את מתקשרת למספר הזה ואומרת להם שיש עכשיו 15 או 20’. היום אני מקשרת שאלה היו קבוצות של נערים שהיא הייתה צריכה להעביר”, הוסיפה הבת כרמלה.

יוסף תמך בה לאורך כל הדרך, ושיתף פעולה בכל פעם שהייתה צריכה כסף למימון התשלומים למשתפי הפעולה הערבים שיסייעו בהעברת היהודים בסירות דיג או ברכב. יוסף מעולם לא הטיל ספק בהתנהגותה גם כאשר היה שומע את הריכולים על אשתו. להיפך, הוא שיתף פעולה וראה את העשייה שלה כמצווה למען העם היהודי ולכן שיתף פעולה בחפץ לב. שולמית מודה שבלי הסיוע הכספי של יוסף היא לא הייתה יכולה לבצע אפילו חלק קטן מכל הפעולות שעשתה.

מעשי גבורה רבים עשתה שולמית בלבנון. היא הובילה בתחבולה שבעים ילדים אל אוטובוס שיעביר אותם את הגבול. כשנחטפו מספר יהודים, ניגשה בעוז אל אבו מוסטפא ראש המיליציות המוסלמיות, ודרשה ממנו כי יפעל לשחרורם. אבו מוסטפא התרשם מעוז רוחה של האישה והביא לשחרורם. שולמית הייתה ה״מוח” שמאחורי 25 מבצעי “להבה” להצלת 200 יהודי סוריה בין 1958-1960 . הגבול בין ישראל לסוריה היה חסום אבל הגבול בין לבנון לישראל היה פתוח, כך לבנון המשיכה להיות תחנת מעבר של יהודים מסוריה לישראל.

בדרך זו העבירה שולמית בשנת 1949 גם את שני בניה (בני תשע ואחת-עשרה) לישראל, וזאת כדי לשמש דוגמא אישית למשפחות שישלחו את ילדים לישראל. היא היתה עושה חוגי בית בקהילה היהודית לעודד אותם שיעלו את בניהם לישראל, והתשובה שלהם הייתה ״קודם תשלחי את הילדים שלך ואחר כך נשלח את שלנו. וכשעשתה זאת ושלחה את ילדיה  היא פתחה בכך את הדרך להברחת מאות ילדים ומבוגרים מסוריה דרך לבנון. בהמשך העבירה דרך הים יותר מאלף איש. “כשאת עושה פעולה ומצליחה בה, זה דוחף אותך לעוד פעולה”, הסבירה שולמית את אמונתה השליחות שהובילה אותה. בשנת 1958 כשפרצה מלחמת אזרחים בין נוצרים לערבים שולחת את בתה יפה להצטרף לאחיה בישראל כך שלושה ילדים בישראל וארבעה בלבנון.

כתבה: מתי גילעד. / צילום: מהאלבום המשפחתי

יוסף ושולמית כהן-קישיק

בשנת 1961, בעקבות הלשנה, נחשפו פעולות הריגול שלה על ידי שירותי הביטחון הלבנוני/סורי מה שהביא למעצרה המיידי.

במהלך החקירות שולמית עונתה  קשות, בסרט שהפיק המל”מ היא מתארת את הצרחות שצרחה כשעקרו לה ציפורן בפעם הראשונה.  הם תלשו לה שערות, עשו לה צלקות בגוף ושברו את שיניה. הקצין הלבנוני הורה להמשיך ולעקור לה ציפורן נוספת אבל אז שולמית החליטה לשתוק. במקום לצעוק היא נשכה את שפתיה עד זוב דם הסתכלה לשמים והודתה להשם שנותן לה כוח לעבור את העינויים בשתיקה. הקצין הלבנוני כבר לא יכול היה לראות את זה ופנה לחברים שלו ואמר: “עכשיו אתם רואים למה ישראל מנצחת?! בגלל שיש להם אנשים כמו האישה הזאת”.

גיליון כתב האישום שלה כלל קשרים עם ארצות ערב, ניסיונות הפיכה, שוחד ארגונים בארצות שונות, וכמובן, הסעיפים העיקריים שבו היו ריגול לטובת האויב והברחת יהודים מעבר לגבול. בית המשפט הצבאי גזר עליה עונש מוות, ויוסף בעלה נידון לשלוש שנות מאסר על שיתוף פעולה. בשל היותה אישה אמא לשבעה ילדים הומתק דינה למאסר עולם (עשרים שנות עבודת פרך) ושנתיים לאחר מכן הוגש ערעור, ועונשה הומתק לשבע שנות מאסר וליוסף שנה אחת.

רחוקה מהמשפחה שולמית היתה היהודיה היחידה בכלא. “היה קשה לי לבכות. כל כך רציתי לבכות, אבל לא הצלחתי, הדמעות היו אצורות. אז שרתי שיר בספרדית. כל כך סבלתי, אבל לא רציתי להראות לאויב שאני סובלת. רציתי להראות לעולם שאני יהודייה ואותי לא ישברו!”.

״כשאמא הייתה נעדרת מהבית לפעילות שלה, אחותי יפה הייתה שומרת עלינו. אמא נתפסה כמה פעמים ולא מצאו אצלה כלום כי דודה נזירה שמרה אצלה את הדרכונים והנשק שלה. בפעם האחרונה יפה היתה כבר בארץ אז ארלט הפסיקה את הלימודים והפכה לאמא ולעקרת בית ואחי יצחק עזב את הלימודים ושניהם טיפלו בבית ובעניינים המשפטיים.

הנס הגדול קרה כשאמא הייתה בכלא, האיש שעזר לה והיה מספר 2 ברשת שלה, שישראל הכירה אותו, הוא סיפר הכל על הפעילות של אמא כי פחד על עצמו ועל משפחתו. היה פחד מעימות של השניים לפני המשפט כי הייתה סכנה שהעימות יפליל את שולמית. כמה חודשים לפני המשפט הוא קיבל התקף לב ומת בבית חולים ועד היום אנחנו לא יודעים אם מדינת ישראל, הקב״ה או הערבים הרגו אותו. ככה לא היו הוכחות מוחצות נגד אמא במשפט. אמונתה הייתה ללא עוררין. הייתה לה אמונה חזקה שהקב״ה שלח אותה לעשות את השליחות הזאת למען עם ישראל. היא הודתה לו על אומץ, תעוזה ויוזמה לפני שהיא מבריחה יהודים ומעבירה מידע בטחוני. וגם בכלא לא פסקה מלפנות אל ה׳ בתפילות ופרקי תהילים שאותם ידעה בעל פה. אבא היה כהן והוא ידע שהתפילות שלו ישמעו והנס אכן קרה.

אמא חיה על הניסים של הקב״ה. קצת אחרי שמלאו שש שנים למאסרה, בתום מלחמת ששת הימים היא שוחררה בעסקת חילופי שבויים שבוצעה בראש הנקרה (23.8.1967). היא הגיעה לישראל והמשפחה הגיעה יום למחרת באמצעות הצלב האדום דרך קפריסין לתל-אביב וכולם הגוררו בירושלים – העיר שאך עתה אוחדה.״

בשנת 1992 היא זכתה בתואר ׳יקירת הסתר הראשונה׳ של המרכז למורשת המודיעין. ביום העצמאות תשס”ז – 2007 שולמית נבחרה להדליק משואה. וזכתה לאותות הוקרה רבים כמו ׳אות מנחם בגין׳ ואות ׳דונה גרציה׳ מאשתו של אלי כהן ובתואר יקירת העיר ירושלים.

בערב יום ירושלים כ״ה אייר 21.5.2017 שולמית כהן-קישיק נפטרה בשיבה טובה בשנת 2017 בהיותה בשנת המאה לחייה. לאחר מותה עיריית אשקלון ועיריית הרצליה הנציחו את זכרה וקראו רחוב על שמה. כמו כן, נחנכה כיכר על שמה בירושלים – עיר הקודש, ששולמית הייתה מחוברת אליה כל חייה.

התמונות באדיבות הגב׳ כרמלה אסל הי״ו, בתה של שולמית כהן-קישיק ז״ל.

שתפו את הכתבה ברשתות החברתיות

יש לך סיפור מעניין שאת רוצה לשתף,
או שאת מכירה אישה עם סיפור שווה?

 

השאירי פרטים ונחזור אלייך

הדוא"ל שלנו

stampa-mag@gmail.com

Scroll to Top