STAMPA
מגזין ישראלי לנשים מעוררות השראה
לוגו סטמפה

״אם לא מתים מהסרטן אז חיים את החלום״

רותה עשתה מספר החלטות הרות גורל שגרמו למהפכים ולשינויים משמעותיים בחיים שלה, וכולן נבעו מתוך הקשבה ונאמנות לעצמה. בגיל 18 היא יוצאת מהבית בלי כסף ובלי תוכנית פעולה. עשור אחר-כך היא מספיקה לסיים שני תארים אקדמיים, מבריאה מסרטן ומקימה עסק של קייטרינג מצליח. הכירו את רותה – אישה שידעה עליות ומורדות בחייה ושרדה כדי לספר עליהם ולהפוך לאישה שהיא – השראה.

מאי 2023. זה היה בוקר שמשי ונעים. אנחנו נפגשות בבית קפה ליד הים עם אווירה פסטורלית ונעימה. רותה מקדמת את פני בחיבוק ובחיוך רחב ומגישה לי שי – קערה מחצי קליפת אגוז קוקוס צבועה טורקיז ומלאה בעוגיות שהיא אפתה. כבר נהיה לי מתוק בלב.

רותה נולדה וגדלה בירושלים למשפחה גרוזינית שורשית, משפחה שכל המאפיינים של העדה הגרוזינית חלו בה – תרבות פטריארכלית שבה הגברים הם המילה הראשונה והאחרונה. הנשים מיועדות לענייני הבית והמטבח, המשובחות שביניהן הן אלה שיודעות להכין פחזניות בצורה של ברבור.

אבל רותה נולדה שונה. היא לא מתאימה לתבנית שאליה היא נולדה. רותה הייתה ילדה דעתנית שהביעה את דעתה ושאלה שאלות בכל פעם שמשהו מפריע לה ואבא שלה הבין את זה מיד. ״כשהייתי בת ארבע-חמש אבא שלי אמר שלי: ׳את חכמה מדי, כל החיים תחטפי מכות.״

״כך אמר לך אביך?״ אני מופתעת בלשון המעטה והיא מסבירה: ״בהבנה שלו הוא חשב שהוא מגן עלי. כי אם אני אגיד מה שאני חושבת אני אהיה אישה פחות ממושמעת וטובה ויש לזה מחיר״.

מה גרם לו לומר לך את המילים האלה?

״לא הבנתי למה אני צריכה לקום לחמם אוכל לאחי בזמן שהוא יכול לעשות זאת בעצמו? זה לא מסתדר לי שהם מעדיפים אותו ואותי לא. וגם לא הבנתי למה דוד שלי לוקח אותו לראות את סבתא ולי לא מסכימים להצטרף? סיפור שזכור לי מגיל 5, אני בוכה כי גם אני רוצה ללכת לראות את סבתא ודוד שלי שהגיע לאסוף את אחי מוציא שטר של מאה שקל ומנסה לנחם אותי (בעיניים של ילדה מאה שקלים זה הרבה מאוד מסטיקים) לקחתי את השטר וזרקתי לו אותו בחזרה ואמרתי לו : ״אותי לא קונים בכסף״.

בראש שלי היה צריך להיות שוויון ביני ובין אחי. גם אני נכדה וגם אני רוצה ללכת לסבתא וכסף לא מחליף את השוויון הזה. אבל סבתא לא רצתה שהוא יביא את הנכדה, היא רצתה לראות רק את הנכד הבן, המלך.

ככה גדלתי ועם השנים הבנתי את מקומי. כל הזמן אמרו לי ״לימודים זה לא חשוב!״ כי מבחינתם לימודים נותנים לך יכולת, ויכולת לא מאפשרת לך להיות נשלטת. מצד אחד, ההורים רוצים שתלמדי. מצד שני, כבר בגיל 15-16 הם לוחצים שתתחתני.״

חתונה בגיל 15? קשה לי לקבל את זה.

הטינדר של שנות השמונים

״סבתא שלי הייתה שדכנית ואני הייתי הנכדה הבכורה ומאוד רצו לראות את הנכדה הגדולה שלה מתחתנת. בנוסף, הייתי בלבוסטה ידעתי לבשל ולאפות פחזניות בצורת ברבורים וזה מה שהיה חשוב. לעובדה שהייתי טובה בלימודים היה גם משקל אבל העובדה שידעתי לבשל ולאפות נחשבה הרבה הרבה יותר. בכיתה ה׳ גילו שאני צריכה משקפיים, היה לי כבר מספר די גבוה וכשהיינו הולכים לאירוע משפחתי סבא שלי אסר עליי לשים משקפיים כי “בחורה עם משקפיים זה לא טוב”. הם התביישו בעובדה שהיו לי משקפיים כי זה פחות יפה, בדירוג האשראי הזוגי שלי זה מוריד ניקוד.

באירועים של פעם היינו מצטלמים בתחילת האירוע והכל היה מתועד בקלטות VHS. לקלטות האלה אני קוראת ׳טינדר VHS׳, כי הן היו הדרך של אז לשידוכים. הקלטות היו עוברות מעיר לעיר, מדודה לדודה וכולן היו יושבות בסלון אחד, מזמינות את השכנות ומתכנסות כדי לראות מי מתאים למי, ואת מי אפשר לשדך למי (בתוך העדה כמובן).

מאז גיל 16 אבא שלי היה קורא לי לסלון ואומר לי ״ראו אותך ורוצים אותך״ לא הבחור רוצה אותי, אלא המשפחה רוצה. כשסירבתי להצעות אבא שלי היה שואל ומתריס: ״מה את חושבת שאת? יפה? חכמה? אל תעשי הרבה רעש, יביאו לך חתן טוב ותתחתני”. אני לא הסכמתי בטענה שאני עוד לומדת. וכשהוא כעס ואיים התרסתי בחזרה: “אם תביא אנשים אני לא אצא מהחדר. מה תעשה? תרביץ לי לידם?” הוא הבין שאני יכולה לעשות לו בושות ולא התקדם עם ההצעה. אז הבנתי שהלימודים שלי היו ההגנה שלי ונלחמתי כדי להמשיך ללמוד.

אבא שלי לא חיתן אותי בכוח אבל היו לי חברות שחיתנו אותם בכוח. כל בחורה שהתחילה להיות מודעת לעצמה “הגיעה לפרקה” וזה סימן שהיא מרגישה בוגרת ומוכנה לחתונה ו”צריך לחתן אותה מהר לפני ש׳תפתח את העיניים׳.״

האם היה מקובל למצוא חתן לבד?

״אפשר, אבל שיוביל לחתונה. בגיל 17.5 התאהבתי בבחור, אהבת נעורים. שיקרתי המון כדי להיפגש איתו. כשסבא שלי גילה שיש לי חבר הוא אמר לי: ״תביאי אותו ויהיה בסדר״. הבחור מגיע הביתה וכל המשפחה מחכה לו בסלון, סבא שלי ודוד שלי וכולם יושבים יחד סביב שולחן עמוס בפירות ובמטעמים כיד המלך.

אבא שלי אומר לו: ״תאכל״. והוא טועם משהו בכוח.

אבא ממשיך: ״מה עכשיו?״

הוא עונה: ״אני אוהב אותה״.

אבא שלי אומר: ״או.קי. אני ליברל. תביא מחר את ההורים שלך ונחתן אתכם.״

אבא שלי באמת חשב שהוא ליברל כי הוא מסכים לחתן אותי עם מישהו שלא הם בחרו בשבילי אלא שאני בחרתי.

והבחור עונה: ״ההורים שלי לא יתנו לי, אני צריך להתגייס לצבא״.

אז סבא שלי, שהבטיח שיעזור לי, תוקע לי סכין בגב ואומר לו: ״אצל הגרוזינים אין מונח כזה חבר, או ארוס או חתן” תסתכל עליה טוב טוב ו-או שתביא את ההורים שלך או שזאת הפעם האחרונה שאתה רואה אותה.״ הבחור שלי נהיה לבן.

יש הרבה עדות דומות בעניין השמרנות וכבוד האישה והמשפחה. גרוזינים, מצד אחד הם מאוד משכילים לכן הם נראים כמו מערביים. החינוך הוא חינוך של ברית המועצות בכל מה שקשור לתרבות ולימודים (אמא שלי למדה באקדמיה למוסיקה). מצד שני, המנטליות של האירוח וכבוד המשפחה היא מנטליות של מדינות ערב.

הם שלחו אותו לדרכו והתפנו להסביר לי את החוקים מהיום “אין יותר לצאת מהבית בלי ליווי, הבחור בטח ימשיך לדרכו ואת תתחתני עם מי שיביאו לך”.

הייתי בחוסר אונים מוחלט, מבוהלת ומפוחדת.. למחרת בבוקר לקחתי תיק קטן, שמתי בו כמה תמונות של אחותי ומאתיים שקל ויצאתי מהבית, בלי לדעת לאן ואיך אסתדר רק דבר אחד היה לי ברור: “ככה אני לא חיה”.

היית ממש צעירה, מה עשית?

ביום הראשון ישנתי אצל חברה. ואז אמא שלה, ששמעה שברחתי מהבית, אמרה שתתקשר לאבא שלי. עצרתי אותה שלא תעשה זאת ועזבתי את המקום. התקשרתי לחבר שלי ישבנו יחד בפארק וחיכינו לבוקר שיבוא.

ראיתי שאין לי ברירה, ומאחר והמדינה הגדירה את המצב שלי כ״סכנת חיים״ הלכתי למקלט לנערות בסיכון. ״לא מצאתי את עצמי שם. הייתי ילדה חננה״ אומרת רותה ״נצמדתי לאם הבית ועזרתי לה במטבח, הבריחה הרגילה שלי, שם למדתי להכין קובה״ .

ההורים שלו ראו שאין ברירה והציעו שאשן אצלם למרות שפחדו מאוד כי המשפחה שלי איימה עליו, שאם הקשר הזה ימשך ללא הסכמתם, זה ייגמר רע מאוד. ושם אני ישנה בחדר עם שלושה בנים (החבר שלי והאחים שלו). תוך יום מצאתי עבודה בחנות צעצועים והרווחתי 9 ש”ח לשעה, במשכורת הראשונה שלי שכרתי דירה עם שתי שותפות שהן קבעו את החוקים, ואחרי שתי דירות כאלה הבנתי את העניין, שכרתי דירה וחיפשתי לי שותפות כשאני “מכתיבה את החוקים” והחוקים שלי הם שאין חוקים והכל עניין של הדדיות והתחשבות.

רק חודש חולף מאז שיצאה מבית הוריה עד שרותה הופכת לעצמאית עם דירה לגור בה ועבודה שמפרנסת אותה בכבוד.

״בינתיים, אני עוזבת את החבר שלי.״ ממשיכה רותה לספר ״אני מבינה שהוא לא מתאים לי ואני מגלה שיש מקום שנקרא אוניברסיטה ובא לי ללמוד. אני עוברת את מבחן הפסיכומטרי ונרשמת לאוניברסיטה העברית ברחובות לתואר חדש המשלב כלכלה ניהול ותזונה עם התמחות בשיווק. כדי לממן את הלימודים אני עובדת גם בבוקר וגם בערב. עבדתי בניקיון  בתים, במלצרות ומהר מאוד הופכת לנהל מסעדה שעובדת בסופ”ש.

למה חשבת שאת צריכה ללמוד באוניברסיטה?

״מגיל קטן מאוד אמרתי שאותי לא קונים בכסף. גם את אחותי הקטנה לימדתי תמיד לצאת מהבית עם ארנק שיש בו מספיק כסף כדי לשלם על הבילוי שלה. הייתי אומרת לה: אם את הולכת למסעדת יוקרה שכל מנה עולה אלף שקל, שיהיה לך את הכסף בארנק. אם אין לך אל תלכי. אם מישהו רוצה להזמין אותך ונעים לך זה בסדר להיענות להצעה, אבל לא בגלל שאין לך ברירה.

בנוסף, כל הזמן חשבתי שאני לא רוצה להיות כמו אמא שלי. היא הייתה הדמות שאותה אני לא רוצה לחקות. ידעתי שאני לא רוצה להיות תלויה בבעל ואני לא רוצה להיות נתמכת באף אחד ולימודים יכולים לאפשר לי את כל זה.״

סיימתי תואר ראשון, תואר שני במשפטים, קורס דירקטוריות, בגיל עשרים ושמונה ניהלתי את המכללה העסקית של מעוף תל-אביב, בגיל שלושים חליתי ואחר כך פתחתי עסק של קייטרינג מאוד מצליח.״

וכל הזמן הזה היית מנותקת מהמשפחה?

״אחרי תקופה חזרתי לקשר מאוד רופף עם המשפחה. הם מעולם לא העריכו את מה שאני עושה ולאן שהגעתי ״כל הלימודים האלה וזה מה שאת עושה?״ – שוב הקטנה. בשבילם אישה מבשלת בשביל בעלה, וניהול של אירוע עם 1000 איש זה לנהל גברים. הרגשתי נורא, הבנתי שאף פעם לא ארצה אותם, אני לא מה שהם רצו ואף פעם לא אהיה. בכל פעם שחזרתי משם הייתי בוכה.

אני חושבת שזה ממש חשוב לא להיות במקום שלא טוב לך. אפילו אם זה במשפחה. כי אנשים שולחים אלינו חצים של רעל ואנחנו צריכות ללכת איתם בתוכנו כל החיים. אם את מצליחה לפתח שריון נגד הרעל שנכנס לך לגוף זה בסדר. אבל זה גם בסדר, שאם לא למדת לפתח שריון מספיק חזק, לבחור להיות רק במחיצת האנשים שעושים לך נעים בגוף ובנשמה.

פעם אמרו לי שאם הייתי גדלה במשפחה אחרת הייתי יכולה להיות רופאה בכירה או משהו גדול אחר. היום אני יודעת שזה נכון. אנשים לא מבינים את הכוח שיש להם בעולם כשיש להם גב. כשאין לך משפחה תומכת זה כמו ללכת על חבל דק כשמתחת אין שום בסיס הגנה, שום דבר שמחזיק אותך – אתה הולך אחרת בעולם כשאין לך מערך של תמיכה. זה שונה כשאת באה לישון אצלי כאורחת כשיש לך בית או כשאת באה לישון אצלי כי אין לך בית.

ולמרות שאין לך גב משפחתי את מוקפת באנשים שאת אוהבת.

יש משפחה שאליה נולדים ויש משפחה שאותה בוחרים. לי יש משפחה מבחירה. תמיד יש מי שיהיה איתי ויעזור לי. במצבים הכי גרועים שהיו לי בחיים, היו חברים שעזרו לי ותמכו בי. גם אני שם בשבילם כל הזמן. הילדים של החברים שלי אוהבים להיות בבית שלי, הם יודעים שאצלי הכל מותר, המקרר פתוח והטלוויזיה שלהם ויש להם תמיד מקום בטוח אצלי, אני המשפחה שלהם.

תמיד הייתי בנתינה ותמיד חייתי בתודעת שפע. גם כשגרתי בירושלים אצל המשפחה של החבר, הייתי קונה מצרכים ומכינה להם עוגיות, עשיתי כלים וסידרתי את הבית כדי שלא ירגישו שאני עול עליהם. מה שהיה לי חלקתי עם אנשים. כי כשאתה חולק את המעט שיש לך אתה חי בתחושה של שפע ואפשר לחלוק גם כשיש מעט.

איך את מתנהלת כדי להגיע לעצמאות כלכלית?

״תמיד הייתי חרוצה, לא התביישתי לעבוד בניקיון, הייתי נינג׳ה. בבוקר עבדתי כמזכירה במשרד רואה חשבון, בצהריים הייתי מחליפה בגדים והולכת לנקות בתים, בערב אני מחליפה שוב בגדים והולכת לשירות הסרטים הישראלי לעריכת תמליל עד הלילה ובלילה אם מזג האוויר טוב עושה הליכה הביתה, זו הייתה ההתעמלות שלי. הייתי מחושבת ולא בזבזתי את הכסף שהיה לי, מה גם שהייתי צעירה וחתיכה, אז כל בגד היה נראה עלי יפה. הייתי נחושה כי הייתה לי מטרה לחסוך כסף לתואר ראשון. אני אומרת שכל מה שאת לומדת זה שלך. הכל אפשר לקחת ממך: כסף, בית, בגדים. גם זוגיות יכולה להיגמר, אבל מה שלמדת אפילו מהתנסויות קשות הוא שלך וכל דבר שהצלחת להתגבר עליו הוא כלי לחיים שקיבלת במתנה.״

בגיל שלושים רותה חולה בסרטן. היא עברה ניתוח וכמו כל קונטרול פריק אמיתי שמתכונן לכל מצב – היא מכינה את הבית והמקרר לכל מקרה שלא יבוא – או לשבעה (ח״ו) או לאורחים. היא נשבעת שאם היא יוצאת מהסרטן היא פותחת קייטרינג. היא מגיעה לפרופ׳ לסינג שניתח אותה ומגישה לו מגש מאפים משובחים שהיא אופה. הוא שואל מה היא עושה בחיים והיא עונה שיש לה עסק של קייטרינג, ״כמה לקוחות יש לך?״ הוא שואל, ״אתה הראשון!״ היא עונה בתעוזה וככה זה מתחיל. פרופ׳ לסינג היה הלקוח הראשון בין שרשרת לקוחות גדולים כמו: שגרירויות, דלק מוטורס ועיריית תל אביב.

העסק של רותה גדל מהר מדי ואז רותה חולה שוב והעסק שלה מתרסק ורותה נשארת עם חובות של מיליון שקל במצטבר.

״פעם ראשונה בחיים שלא היה לי כסף לדלק. מגדל הקלפים שבניתי התמוטט ופשוט הרמתי ידיים. אחד החברים אסף אותי אל ביתו, מכרנו כמה רהיטים שהיו לי כדי שיהיה לי מעט כסף להתחיל מחדש. רוב הזמן שכבתי מתחת לשמיכה וחיכיתי למוות. רק אחרי כמה חודשים שבהם טיפלתי בעצמי התאוששתי. העורך דין שלי הציע לי להכריז על פשיטת רגל ואחרי תהליך לא נעים אהיה פטורה מלהחזיר חובות אבל לא התפתיתי לעצה הזאת והתחייבתי בפני עצמי לשלם את כל החובות שלי. במשך חמש שנים ניהלתי טבלת אקסל שבה כתובים כל החובות שלי והחזרתי את כולם עד השקל האחרון.״

ואז הגיע קובי.

״את קובי הכרתי כאשר שכרתי דירה ישנה בהדר יוסף והייתי צריכה אינסטלטור, חבר שהכיר אותו שלח אותו. קובי הגיע כולו אורות וחיוכים ואנרגיות טובות. זאת הייתה הפעם הראשונה שפגשתי אותו. וככה במשך ארבע  שנים, קובי הוא האינסטלטור שליווה אותי בכל פעם כשהייתי צריכה אחד כזה ובעסק של קייטרינג זה ספק חשוב.

ארבע שנים אחר כך שכרתי בית גדול בחולון עם מטבח ענק שיוכל להכיל את הצרכים של העסק ובמקביל לתת לי אפשרות לפתח את העסק החדש בתחום של  הייעוץ והליווי העסקי.

הברז בבית החדש לא מתאים לי ואני מתקשרת לקובי שיגיע לסדר אותו. קובי מגיע עם החיוך הגדול שלו ואנחנו יושבים לדבר בפעם הראשונה. בצהריים הוא חוזר עם דג שהוא דג לפני כמה שעות בים, ושואל אם אפשר לבשל במטבח שלי, וככה באמצע היום הוא מבשל לנו חריימה ומגיש לי אותו עם לחם של מכולת. המנה שהוא הגיש לי גילתה לי עד כמה קובי מוכשר, משקיען ונדיב בצורה נדירה.״

לבה של רותה נשבה בקסמיו והם הופכים לזוג. הזוגיות שלהם עברה הרבה קשיים ואתגרים, אבל שרדה את הכל בגלל האהבה הגדולה והחברות הנדירה שנוצרה ביניהם.

בשנים האלה רותה מפתחת את העסק החדש שלה, מתחילה להרצות ואפילו מעזה להקליט שידורים ברדיו TV “הקולקטיב”  ומגלה להפתעתה שהיא טובה בזה, אפילו טובה מאוד. קובי הוא המעריץ מספר 1 שלה, הוא מבקש ממנה להבטיח לו שהיא ממשיכה בדרך הזאת ולא מפסיקה להגשים את עצמה כמרצה וכמנחה. האהבה שלו מחזקת, מעצימה ונותנת לה כח ותקווה – הוא הביא לה מהאור שלו.

בזמן שכל העולם מתעסק עם נגיף הקורונה, רותה חולה בסרטן בפעם השנייה ונאלצת לעבור שנה שלמה של ניתוחים, כימותרפיה והקרנות, וקובי תומך ומלווה אותה כל התקופה הקשה הזאת. זאת הייתה אהבה גדולה ולכן מותו בטרם עת של קובי השאיר את רותה פצועה וכואבת.

מה קובי בא ללמד אותך?

״הוא לימד אותי להיות אהובה ולהרגיש ראויה כמו שאני. הוא לימד אותי לראות את השונה שמסביבי בצורה אחרת, עם פחות שיפוט. פעם הייתי מאוד מתנשאת. לפני שהכרתי את קובי אמרתי: ׳שאני אצא עם אינסטלטור? הרי יצאתי עם דוקטורים׳. היום אני צוחקת על זה כי האינסטלטור הזה סובב לי את הראש, התאהבתי בו עד מעל לראש. קובי עשה לי בית ספר של החיים הוא לימד אותי שאין באמת חוקים. הוא בא עם חכמת הלב שלו וכבש אותי. הבחורה המשכילה, עם התארים והתעודות למדה ממנו המון, על עצמה, על החיים ועל אהבה.

זהו השיעור האחרון שלמדתי בחיים – להיות רכה זה לא להיות חלשה. החיים לא יושבים בקצוות של חזק וחלש. למדתי שאני יכולה להיות רכה יותר, למדתי לא למהר להביע עמדה נחרצת נגד משהו, כי יותר חשוב להקשיב לפני שקובעים עמדה, כי לפעמים ישנן דעות מנוגדות לשלי ואני יכולה להקשיב ואולי אפילו לאמץ חלק מהן.״

קובי נפטר. ורותה, כאן איתי שנה וחצי אחרי, עדיין מתגעגעת וחסרה. אך כואבת ככל שתהיה היא כאן כדי להישאר ולצמוח שוב מחדש. כשאני שואלת את השאלה הבאה היא משיבה עם חיוך, במרץ ובחדווה.

רותה, מה קורה איתך בעוד חמש שנים?

״אוהה, אני הולכת להיות מרצה מאוד מפורסמת. אני הולכת להנחות מפגשי נטוורקינג ומפגשי “הקולקטיב” וכמובן להפוך את “בינה שיווקית” לעסק מוכר ומוביל. מפגשי ה״קולקטיב״ הם מפגשי מאסטר מיינד מונחה שבהן כל משתתפת מביאה דילמה עסקית לשולחן והמשתתפות האחרות מייעצות לה מניסיון החיים והעסקים שלהן. אני מאמינה שלכל אחד יש מה ללמוד וכאשר כמה מוחות עובדים ביחד אפשר להגיע לפתרונות ותשובות בעסק, שלבד הרבה יותר קשה להגיע אליהם.

ללמוד מבני אדם זה לימוד בעל ערך מאוד גדול. כל מה שאני יודעת עד היום למדתי מאנשים. אני תמיד אומרת, שאני הייתי הקייטרינג הכי משכיל בארץ, כי אני בחרתי לעבוד בקייטרינג למרות שהיו לי שני תארים ביד, היו לי אפשרויות אחרות אבל אני הקמתי את הקייטרינג מתוך בחירה ומתוך אהבה. והיום הבחירה והתשוקה שלי היא להפיץ את הידע שלי בעולם וללמד כל מי שרק רוצה ללמוד איך להתפתח עסקית כדי שיוכל להיות בעצמאות כלכלית ובהגשמה מלאה.

מנסיון החיים שלך, מה היית מייעצת לבחורות צעירות?

דבר ראשון – תלמדי! כי כל מה שאת לומדת זה שלך. הכל אפשר לקחת ממך: כסף, בית, בגדים. גם זוגיות יכולה להיגמר, אבל מה שלמדת אפילו מהתנסויות קשות הוא שלך. כל דבר שהצלחת להתגבר עליו הוא כלי לחיים שקיבלת במתנה.

דבר שני – לא לחקות דרך חיים של מישהו אחר זה בדיוק כמו לחקות אותו ממש. כי המאמץ התמידי לא להיות דומה לדמות הזאת גורם לך לחיות בצל הדמות הזאת. צריך להשתחרר ממנה ולחיות איך שאת רוצה לחיות את החיים שלך, ואם את רוצה לעשות משהו שגם הדמות הזאת עשתה וזה טוב לך אז תעשי את זה. הבנתי שאני יכולה לקחת דברים מאמא שלי וזה לא הופך אותי לחלשה או להיות היא. זו הייתה אחת מהאמונות המגבילות שלי.

ודבר אחרון – לחיות מה׳יש׳! לרכוש בתשלומים אחורה ולא קדימה, זה מייצר שפע בהרגשה, שפע אמיתי בהתנהלות וצורת חיים הרבה יותר רגועה. אם את מתכננת לצאת לחו״ל ולרכוש את הטיול בתשלומים אז תעשי חיסכון בתשלומים וכאשר הגעת לסכום תצאי לטיול. בדיוק כמו שהתנהלו פעם – זה הכי חכם וככה לא נכנסים למינוס בבנק אף פעם ונהנים מכל רכישה.

 

ומה אני אומרת?

אני אומרת תודה על שזכיתי לפגוש את רותה. אישה עם מנועי טורבו ברוח ובנשמה שלה. אישה שלא נכנעת למציאות קשה ככל שתהיה. אישה שמוצאת את דרכה בכל פעם מחדש כשהיא מונעת על פי ערכים שהיא קבעה לעצמה מגיל צעיר מאוד. רותה היא השראה לכל אישה שמרגישה וחושבת שהיא נולדה במקום, בזמן, ובמשפחה הלא מתאימה לה ולמרות זאת היא צועדת בנחישות בחיים הפרטיים והמקצועיים שלה.

כתבה: מתי גילעד / צילום: דגנית זאב בן יחזקאל

יש לך סיפור מעניין שאת רוצה לשתף,
או שאת מכירה אישה עם סיפור שווה?

 

השאירי פרטים ונחזור אלייך

הדוא"ל שלנו

stampa-mag@gmail.com

Scroll to Top