STAMPA
מגזין ישראלי לנשים מעוררות השראה
לוגו סטמפה

ד״ר פנינה בולדן: רציתי שהילדים שלי יתגאו בי כי אני די התביישתי במצב המשפחתי שממנו הגעתי

היום היא אישה מצליחה. יש לה מקצוע נחשק ומשפחה אורבנית במעמד גבוה. אך הקנקן המרהיב צופן בחובו דרך ארוכה ומפותלת שמתחילה ממקום נמוך וקשה ושנים רבות של התהוות. זהו סיפור מסע החיים המרתק של ד״ר פנינה בולדן.

עוד לפני שהתחלנו בראיון היא ׳זורקת׳ לחלל החדר את המילים הבאות: ״אני חושבת שכל מה שמנהל אותי בחיים זה המקום שממנו אני באה. אני באה ממשפחה שנהרסה.״ לרגע נבהלתי, כי בעיני זאת שורת המחץ של הסיפור ואם ככה מתחיל הריאיון האם הוא בעצם כבר הסתיים?׳ התשובה היא חד משמעית – לא. להיפך, הסיפור רק מתחיל והוא הופך להיות יותר מעניין מרגע לרגע.

איפה הכל מתחיל?
״גדלתי בבת ים מול שכונת עמידר, שכונה מעורבת עם אנשים נפלאים מכל העדות ומעמד סוציו-אקונומי מגוון. בשנים הראשונות של חיי, ההורים נתנו לי את מה שאפשר היה לתת – חום ואהבה וביטחון. כשהייתי ממש ילדה קטנטנה הם שלחו אותי ללמוד בלט קלאסי. החיים שלנו היו טובים. אבא שלי היה הלום קרב שלא אובחן בזמנו, הוא עבד בחו״ל ונעדר די הרבה מהבית. לאט לאט ההורים התרחקו זה מזו עד שהחליטו להיפרד סופית ולהתגרש. כשהנישואין שלהם התפרקו, הפכתי לילדה-נערה מאוד עצובה כי כבר לא הייתה לי משפחה ׳נורמלית׳ – ההורים שלי היו גרושים וזאת הייתה בושה גדולה.

למה זאת הייתה בושה?
לפני חמישים שנה זה היה לא פשוט לגדול במשפחה עם הורים גרושים. גירושים נחשבו בושה וחרפה וגם לא היו הרבה הורים גרושים, היה ילד אחד בשכבה שלי שההורים שלו גרושים וכולם ריחמו עליו. לא רציתי שיסתכלו עלי כמו שמסתכלים עליו, אז פשוט הסתרתי את זה. סיפרתי שאבא שלי עובד עדיין בחו״ל. בהמשך אבא באמת ירד מהארץ סופית, התחתן בשנית והקשר איתנו התרופף לגמרי.
הבושה נבעה גם בגלל הבעיות הכלכליות שהיו בבית. אמא שלי נשארה לבדה עם שלושה ילדים קטנים, הייתה צריכה להתמודד עם מצב כלכלי מאוד קשה לגמרי בעצמה. הרגשתי שאין לי גב אין לי בסיס או  תמיכה. היו מסביבי משפחות שהמצב הכלכלי שלהן לא היה טוב משלנו, אבל לפחות היה להם זוג הורים שאוהבים אחד את השני.

איך אמא שלך התמודדה עם המצב?
אמא שלי באה מרקע לא פשוט. היא בת להורים שאיבדו את כל משפחתם בשואה. אביה, סבא אברהם, היה נשוי והיו לו שני ילדים וכל משפחתו נספתה בשואה. הוא עלה לארץ והתחתן עם סבתי רוזה והקדיש את חייו לטיפול באשתו ובנותיו. למרבה הצער, הבת הבכורה, פולה, נפטרה בארץ ממלריה (ואני קרוייה על שמה!) וסבתי חלתה בטרשת נפוצה כך שבעצם, מגיל מאוד צעיר לאמא שלי לא הייתה אמא מתפקדת.
אימי התחתנה בגיל מאוד צעיר וגם הפכה לגרושה צעירה מטופלת בשלושה ילדים: אני נולדתי לאמא כשמלאו לה 20 (!) אחריי נולדו אחי ארז ואחותי שירי. ולמרות שהיא הייתה כל כך פגועה, גם מהרקע שממנו היא מגיעה וגם מאבא שלי, היא עשתה כל שביכולתה על מנת לטפל בנו.  אני ממש מעריצה את אמא שלי על ששרדה את כל זה. ואני מעריכה אותה על כך, שעם כל המצב הקשה שלא היה כסף בבית היא התעקשה, שאקבל שיעורים פרטיים אצל מורה לאנגלית ליד הבית, כי היא ידעה שהרמה בבית הספר לא גבוהה, ושאני תלמידה טובה והיא רצתה שאני אצליח. בתקופת המעבר בין בית הספר היסודי לתיכון הייתי חסרת ביטחון עצמי ולא האמנתי שאני יכולה ללמוד בבית ספר הכי טוב שיש. ולמרות שהייתי תלמידה טובה לא חשבתי שיש לי סיכוי להצליח אז רשמתי את עצמי לבית-הספר מקצועי ׳אורט רמת יוסף׳. אימי התעקשה ושלפה אותי משם ורשמה אותי ל׳רמות׳ בית ספר עיוני.
ב׳רמות׳ הכרתי את דני. תחשבי, שבזכות ההתערבות הזאת שלה הכרתי את הבן זוג שלי לכל החיים. בלעדיה זה גם לא היה קורה. במשך כל חיי, מצד אחד מאוד הערצתי אותה על ההתמודדות שלה מצד שני לא רציתי להגיע למצב שלה אף פעם ועשיתי הכל כדי לא להיות שם.

מה עשית כדי לא להיות כמו אמא שלך?
כילדה, ידעתי שאני לא יכולה לשלוט על המצב הכלכלי שלנו בבית. גם הזוגיות של ההורים שלי לא הייתה בשליטה שלי אבל יכולתי להשפיע על מצב הלימודים שלי – לשבת וללמוד ולתת את כל כולי. ולהצטיין בלימודים, זה כן בידיים שלי – רק על זה אני יכולה להשפיע. רציתי להצטיין, להיות הכי טובה בלימודים ולמען האמת, היה לי קל ללמוד, התברכתי!  בלימודים  יכולתי לזהור ולקבל תשומת לב.״
״כל החיים שלי השתנו בגיל 15 כשהכרתי  את דן ואיתו מצאתי לי עוד משפחה (המשפחה שלו) שנתנה לי את כל מה שלא היה לי בבית שלי: זוג הורים קשובים, תומכים ואוהבים. מצבם הכלכלי היה יציב הם היוו דוגמא לזוגיות מדהימה. שם קיבלתי תחושה של  – בית, של יציבות ושל משפחה חמה.

ההורים של דן אימצו אותך כבר מההתחלה?
כן. מההתחלה הרגשתי שאני כמו הבת שלהם – זאת ההרגשה שהם נתנו לי. דן הוא בן יחיד שלהם והם קיבלו עוד בת שהם מאוד רצו. המשפחה של דן מאוד קטנה הם עצמם ילדים יחידים כך שאין  דודים ובני דודים אז כל עולמם, זה דני, אני והילדים. הם זכו בבת ואני זכיתי בזוג הורים יציבים. ההורים של דן היו אבן דרך מאוד חשובה בחיים שלי ויש להם חלק מאוד גדול במי שאני היום. בזכותם הלכתי ללמוד רפואה. לא הייתי מסוגלת לעשות את זה בלי התמיכה שלהם. אמא שלי חלמה להיות רופאה, לא יכלה בזמנו להגשים את החלום !!!

והפכת לרופאה והלכת הכי רחוק מהמקום של אמא שלך.
נכון מאוד. מאז ועד היום זה מה שמנהל אותי בחיים – לא להיות במצב שלה. עשיתי הכל כדי להיות שונה מההורים שלי כדי להעניק לילדים את הביטחון שלי לא היה. רציתי בית חזק בית ויציב, רציתי זוגיות חזקה, רציתי שיהיה לי מקצוע מטורף ורציתי שהילדים שלי יהיו גאים בי, כי אני לא התגאיתי במצב הסוציו-אקונומי שגדלתי בו. חיפשתי ביטחון ויציבות בחיים שלי ומצאתי אותם בבחירת מקצוע טוב, בנייה של קריירה, והקמת משפחה חמה עם אותו בן הזוג שנמצא לצידי מגיל 15.
זה יותר מהביטחון הכלכלי, זה גם עניין של גאווה. הידיעה שיש לילד שגדל להורים עם מקצוע מכובד, מעמד חברתי גבוה ומצב כלכלי טוב. והידיעה, שהבית שלך הוא בית חזק, היא עוגן משמעותי בחיים של הילדים ומעניקה לילדים מקור לגאווה. ולא בית שצריך להתמודד עם קשיים כמו שאני חוויתי, שמנתקים לו את החשמל ואין מים חמים ולא תמיד יש דברים בבית – חיינו בשיא הצנעה – אני לא מבינה עד היום איך אימי הצליחה לגדל לבדה את שלושתינו. היום, במבט בוגר, כאמא לשלושה ילדים משלי, תום רותם ורומי היקרים והאהובים אני עומדת נפעמת והמומה ממה שאימי עברה, בדיעבד. הילדים הם כל עולמי דני והמשפחה הם הכתר שלי! הגאווה!

איך עברת מרפואת שיניים לרפואה אסתטית.
ההסבה הייתה הדרגתית ואפשר לומר שרק בשבע שנים האחרונות התמסרתי באופן מוחלט לטיפולים אסתטיים. במשך כמעט 25 שנים הייתי רופאת שיניים לילדים. אבל בעקבות מיקרוטראומה שחזרה שוב ושוב על אותה היד, מפרק בסיס האגודל של יד שמאל שלי נשחק לחלוטין ולא יכולתי להפעיל את אותו כוח ובאותה אינטנסיביות שהייתה לי מקודם. אנשים לא מבינים את זה אבל העבודה של רופא השיניים זו עבודה פיזית ממש כי במהלך הטיפול, מפעילים כח רב ביד שמאל כדי להרחיק את הרקמות ואת הלשון, או כדי לפתוח את הפה של הילד המטופל. היד השנייה הדומיננטית עובדת בעדינות עם המקדח, ועם ילדים במיוחד צריך לעבוד מאוד מהר ולהיות מאוד מאוד ממוקד.
הבנתי שלא אוכל להמשיך בטיפולי שיניים לאורך זמן אז חיפשתי שינוי שיהיה עדיין באותו תחום. וכך, בהדרגתיות, עשיתי הסבה לתחום האסתטיקה שבו רוב העבודה מתבצעת עם יד ימין והתנועות והכח שמפעילים על הידיים שונים לחלוטין.

אם כך ״מעז יצא מתוק״
נכון. דווקא מתוך המשבר צמח משהו שלא האמנתי שיכול לקרות לי. המעבר לטיפולים אסתטיים גרם לי באיזשהו שלב להתפתח, להרגיש עוד יותר חזקה עם עצמי. מטיפול בילדים עצמם אני מטפלת באמהות, בסבתות ובדודות שלהם… שזו גם חוויה מטורפת. תמיד בזמן הטיפול בילדים אהבתי שכולם יהיו סביבי. תמיד היו איתי בחדר האמא, הסבתא או האחיות וכל הזמן הייתי עסוקה גם בלדבר עם כולם, לדעת את הכל על כולם. עכשיו זה לא כל כך שונה, פשוט במקום שישב הילד על כיסא הטיפולים, יושבת האמא שלו, אחותו או הסבתא שלו. אני כל כך שלמה עם ההסבה וכל כך מאושרת!

את אומרת לי שהעיסוק שלך ברפואה האסתטית משלב בתוכו גם העצמה נשית, איך זה בא לידי ביטוי?
לא ידעתי כמה העצמה נשית הדדית קיימת בטיפול באישה עד שהתחלתי לעסוק בתחום הטיפולים האסתטיים. אני מרגישה שממש זכיתי כי קיבלתי מתנה לעשות משהו שהוא שונה לגמרי, הפסקתי לטפל בכאבים עכשיו אני מטפלת בנשים שרוצות להתפנק ולעשות לעצמן טוב. אישה באה אליי מתוך בחירה ובשמחה, כי היא הולכת לעשות עכשיו משהו בשביל עצמה. בכל יום שאני מגיעה לעבודה זה כאילו שאני יוצאת בכלל לבילוי, הזמן עף לי.
כל אישה שנכנסת למרפאה נכנסת בדרך כלשהי גם ללב שלי. אני שומעת סיפורים ורואה מקרים שקשה להאמין שקיימים במציאות. זה כמו להיות גם פסיכולוגית או אשת סוד. והיום, בגיל 53, אני מספיק בוגרת כדי שידברו איתי ויקבלו את הדברים שלי בצורה רצינית. אני חושבת שבגיל צעיר יותר לא הייתה לי הבשלות הזאת לטפל באישה אחרת.
למעשה, גם אני לא הייתי שלמה עם עצמי כאישה צעירה. לא אהבתי את עצמי. לא חשבתי שאני יפה. לא חשבתי שיש לי גוף יפה. אפילו הרצון להצטיין נבע מזה. כי כל הזמן הרגשתי שאני צריכה להוכיח את עצמי. תמיד שאפתי להיות מצטיינת בלימודים, באוניברסיטה, להיות רופאת ילדים הכי טובה שיש ולהגיע להישגים. אבל, למרות הציונים וההישגים המטורפים שהגעתי אליהם לא חשבתי שאני מיוחדת. יחד עם זאת, ככל שהדברים תלויים בי אני לא נותנת 100%, אני נותנת 1000% כי מה שחשוב לי, בסופו של דבר, הוא שמה שאני עושה והטיפול שאני מבצעת יהיה הטוב והנכון ביותר. הכי חשוב לי שאישה תצא מהקליניקה שלי לא רק מרוצה אלא מרגישה בעננים.

ספרי לי על המקרים שבהם הטיפול האסתטי משנה חיים?
יש נשים שעברו משברים מאוד גדולים בחיים, ומשברים נותנים את אותותיהם הקשים בפנים! יש מקרים קשים של גירושין או מחלות קשות, שלא נדע, אבל גם כשאישה מאבדת עשרות קילוגרמים ממשקל הגוף, הפנים הם אזור בגוף הזקוק לטיפול משמעותי ויש המון מה לעשות ומה לשפר.
דור הסלפי הוא דור בעייתי מאד!!! הילדים כבר בגיל צעיר בוחנים את עצמם בזכוכית מגדלת ומצטלמים מכל זווית אפשרית. הם משווים את עצמם למה שמקובל במדיה.  מגיעות לכאן בנות צעירות שממש לא יכולות לסבול את האף או את השפתיים שלהן והן מפסיקות לחייך ולהצטלם. יש בנות עם אסימטריה קשה או דפורמציה שאפשר לשנות להן את החיים עם חומצה היאלורונית,  מגע של קסם בכמה טיפות של חומר. זה חומר מאוד בטיחותי והטיפול הפיך אז לבנות צעירות במצבים כאלו אני עוזרת ומטפלת חרף גילן הצעיר. כמובן בליווי ואישור ההורים.

מה הכי חשוב בעינייך בטיפול בנשים?
הקשר האישי. נקודה. כשמגיעים אליי לקליניקה רואים את הבית שלי. זאת בדיוק אותה הרגשה. אין אישה שנכנסת לקליניקה שלי ואני לא מתעניינת בה. אין מצב שאני לא נקשרת אליה, כי אי אפשר לטפל בלי שיהיה איזה שהוא קשר אישי. אי אפשר.
לטעמי הטיפולים שאני מבצעת הם אינטימיים ומחייבים מאד. פיסול פנים הוא לא משהו שהוא מכני בלבד וכדי להגיע לתוצאה הכי יפה והכי משביעה רצון אני צריכה להתחבר לבן אדם. זה סוג של אמנות, ואם לא נכנסים לראש של המטופלת ולא מבינים בדיוק מה חשוב לה ומה מפריע לה ומה היא רוצה לעשות כדי להיות הכי יפה שיש, אז זה לא יקרה. יש גברים שבאים לטיפולים אסתטיים בקליניקה וגם הם מקבלים אצלנו יחס מדהים ומעצים כאחד, אבל רוב הלקוחות שלי הן נשים, ובאופן טבעי, כאישה לאישה האינטימיות והחיבור שונים לגמרי.

מה היית אומרת לאישה שלא רוצה לשמוע אפילו על טיפולים אסתטיים?
זכותה המלאה של כל אישה לא לעשות כלום. אישה צריכה לטפל רק כשמשהו מפריע לה במראה שלה, לא לבן הזוג שלה ולא בגלל שמישהו אמר לה משהו ברחוב. לכל אחת ואחת יש את הראייה האסתטית משלה, את המסוגלות הכלכלית שלה ואת האידיאולוגיה שלה. זה גם מאוד תלוי מאיפה היא באה? מה המטרה שלה בחיים? מהן סדרי העדיפויות שלה? אף פעם לא אשפוט אישה שלא עושה טיפול כזה או אחר. הרבה נשים היו שמחות לעשות טיפולים ואין להם אפשרות כלכלית או שהם מונעות מפחד או התנגדות של בן הזוג.

אם היית יכולה לחזור לאחור, מה היית אומרת לפנינה הצעירה?
גיל ההתבגרות, זה הגיל הכי קשה והכי משמעותי ובדיוק בגיל הזה אמא שלי עברה את המשבר הקשה עם אבא ולכן היא לא הייתה מספיק שם בשבילי, היא הייתה במצב הישרדותי ונאלצה יחד עם זאת להיות יותר עם האחים הקטנים שלי. אז אם הייתי יכולה לחזור לימים האלה הייתי מעצימה את פנינה הנערה. הייתי  הייתי אומרת לה להפסיק לחשוש, להיות עם ביטחון  וערך עצמי גדולים יותר ומעודדת אותה להמשיך לכוון כל הזמן למעלה.

איזו פנינה אנחנו פוגשים היום?
שנים סחבתי את הבושה בתוכי, הרגשתי שאני פחות מאחרים. כי באמת באתי ממקום נמוך. אבל היום, עם זה שהבשלתי בתור אישה וכאשת קריירה אני מרגישה שווה בין שווים. היום למילה שלי יש כוח. יש לי יותר השפעה על אחרים וזה נותן המון ביטחון עצמי. עצם זה, שאני יכולה להגיד שאני רופאה בישראל , זה משהו שלא חלמתי שאני יכולה להגיע אליו. מהמקום שאני מגיעה לא הייתה לי אפשרות לא כלכלית ולא מי שידחוף אותי לזה. היום אני יכולה לומר שיש השפעה טובה לשנים ולבגרות שלי כאישה וכאשת קריירה. אני מרגישה שאני מתחזקת כל הזמן. היום אני הרבה יותר שלמה עם עצמי ואני יודעת בדיוק מה אני רוצה.
אני יכולה לומר בפה מלא שזכיתי בבן זוג תומך, החבר הכי טוב שלי שהגשים לי את החלום – יחד בנינו בית, משפחה ויציבות שהיו חסרים לי כילדה!!! הצלחתי מעל ומעבר לכל מה שיכולתי לחלום או לדמיין! דני ואני  עובדים כתף אל כתף במרפאות המטופחות והאהובות שלנו. משלימים זה את זו, ממשיכים לצמוח ולהתפתח כזוג וגם כרופאים כשילדינו הם כל עולמנו ומקור גאוותנו.

איפה תהיי בעוד 5-10 שנים?
אני רואה את עצמי מתפתחת באקדמיה. זה הדבר הכי משמעותי עבורי בשנים האחרונות – לחזור לאוניברסיטה בכובע של מרצה. מכאן הכל פתוח. את יודעת מה זה להגיע למקום שבו קיבלת את התואר דוקטור לרפואת שיניים וללמד שם? אני לא יכולה אפילו להתחיל לתאר לך את ההרגשה שהייתה לי בפעם הראשונה שדרכתי באוניברסיטת תל אביב  בתור מרצה, זאת הייתה חוויה חוץ גופית . לעמוד על הקתדרה באמפיתיאטרון גדול כרופאה ולא כסטודנטית. זאת עוצמה שאין לתאר. אין אין הנאה יותר גדולה מאשר לראות סטודנטים צמאים לידע שלך ומסתכלים על המצגת ולומדים את השיטות שלך ושואלים אותך שאלות. אני זוכרת, כשהייתי סטודנטית הסתכלתי על המרצה בעיניים נוצצות . אז לא תיארתי לעצמי, שיום אחד אני אעמוד שם בתפקיד המרצה. זאת  סגירת מעגל מטורפת עבורי.
גם בתחום האסתטיקה אני מתפתחת כל הזמן. אני מלמדת באוניברסיטת תל אביב ובחברות הגדולות  ביותר בתחום האסתטיקה הרפואית ומפזרת עוד את הידע שצברתי. אני מקפידה להשתלם ולהתמקצע כל הזמן, בארץ ובעולם. אני ממשיכה ללמוד ולצבור כמה שיותר ידע על חומרים חדשים ועל טכניקות חדישות. אני יודעת שידע הוא אינסופי וידע זה כוח, ומכל אחד אפשר ללמוד משהו. את כל השיטות והחומרים החדשים ביותר שעליהם אני לומדת אני מיישמת בקליניקה. אני טוטאלית, לטוב ולרע, עושה זאת בכזאת אהבה ותשוקה! אני רואה בזה גם שליחות.לעסוק ברפואה אסתטית זאת הנאה צרופה. בכלל לא מרגיש לי כמו עבודה ויש לי הזכות להתפרנס בכבוד.

לסיום – מה הטיפ שלך לבחורות ולנשים בכלל?
לבחורות הצעירות אני רוצה לומר שכל מה שהן רואות במדיה הוא פילטר אחד גדול! תעריכו את מה שיש לכן בידיים, ואל תשפטו את עצמכן כל כך בחומרה. אתן צעירות, נראות טוב וכל העתיד לפניכן וכל הכוח נמצא בידיים שלכן.
עד היום אני חושבת שלימודים זה כוח מטורף. אני מציעה לכולן ללכת ללמוד כל החיים כי אין סוף ללימודים ולידע. אז כל מה שנותנים לך בבית הספר קחי ותהיי הכי טובה שאת יכולה. תדחפי את עצמך, כי זה משהו שלא תלוי בכלל באחרים רק בך ואת זה לעולם, אף אחד לא יוכל לקחת ממך.

המשפט החכם שאומר ״אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בתוכו״ כל כך מתאים לפנינה. הפתיחות, הלבביות והאור שהיא מקרינה בכל פעם שפוגשים אותה לא מרמזים ולו במעט על אותה ילדה חסרת ביטחון שהתאמצה כל כך להשלים את תמונת חייה. אנחנו מסיימות את הראיון בחיבוק גדול, מסתכלות זו לזו בעיניים בורקות ובמבט של הבנה עמוקה של שתי נשים בוגרות – שהחיים הם סרט, אבל זה הסרט שלנו, שבו אנחנו גם הכוכבות וגם כותבות את התסריט.

כתבה: מתי גילעד.   צילום: טופז רוזנברגר PHOTO TOP

שתפו את הכתבה ברשתות החברתיות


לעוד כתבות מעניינות – לחצו כאן

יחד אנחנו כוח

משפט השראה להעצמה אישית

יש לך סיפור מעניין שאת רוצה לשתף,
או שאת מכירה אישה עם סיפור שווה?

 

השאירי פרטים ונחזור אלייך

הדוא"ל שלנו

stampa-mag@gmail.com

Scroll to Top