STAMPA
מגזין ישראלי לנשים מעוררות השראה
לוגו סטמפה

למרות ועל אף התקיפה המינית אנחנו ראויות!

איריס לביא היא אישה אמיצה. היא אמיצה כי היא מספרת את הסיפור שלה, אמיצה כי היא מבקשת עזרה, אמיצה כי היא רוצה לעזור לאחרים. איריס לביא היא אישה אמיצה כי היא לא מוכנה לשתוק עוד והיא עומדת לספר את הסיפור שלה, את הסיפור על הפגיעה המינית שעברה בילדותה. היא מספרת את הסיפור שלה עם כאב גדול, אבל גם עם תקווה כי היא עושה את זה כדי לעזור לאחרים.

סטמפה מגזין לנשים מגזין נשים מעוררות השראה

איריס הייתה בת שש כשנער שהיא לא מכירה מחליט להפוך אותה לקורבן שלו. ׳היום את מגיעה למקום. את שומעת? אני וחברים שלי מחכים לך שם!׳ זה המשפט שטלטל אותי הכי הרבה, משהו בתוכי הבין שיש כאן דבר מסוכן עבורי, ובאותו היום רצתי את ריצת חיי לבית וחשפתי את הסוד!״

איריס, ספרי איך הכל התחיל?
סוף כיתה א׳. בצהרי היום בתחילת חודש יוני, אני חוזרת מבית הספר לבית של סבתא שלי באותה הדרך שבה הייתי רגילה ללכת בכל יום, דרך גן הילדים ששנה לפני כן סיימתי. באותו היום עמד נער על מרפסת הכניסה לגן, נער שלא הכרתי. הוא מתקרב אלי במבט מאיים, ואומר לי “ילדה בואי אחרי!”. השתנקתי והשתתקתי במקום, נבהלתי מאוד ולא יכולתי לזוז. פחדתי נורא. לא ידעתי מי זה הנער הזה? מה הוא רוצה ממני? ולא היה אף אחד בסביבה.
הוא לקח ממני את הילקוט וגרר אותי לתוך חצר של בית רב קומות שהיה במרחק לא גדול מהגן.
״שבי״ הוא פקד ואני התיישבתי על מכסה ביוב שהיה שם והדמעות זולגות מעיניי. ״תפתחי את התיק״ פתחתי. והוא לקח אותו מידי והתחיל לחטט בדברים שלי.
״עכשיו תורידי את המכנסיים״ אני מורידה. ״תורידי את התחתונים״ אני מורידה. והדמעות כל הזמן זולגות…
״תרימי את החולצה״ אני מרימה. וככה, כמעט עירומה אני נשענת לאחור ומביטה למעלה. מחפשת ישועה. אולי מישהו מציץ מהחלון למעלה ורואה מה קורה כאן ממש מתחת לחלון. אבל אין אף אחד! הוא מביט בי. מסתכל ושולח אצבע למקומות המוצנעים שלי. חוקר. ואני, בוכה וקפואה. המבט שלו מאיים, המילים והצעקות שלו משתקים אותי. אני לא יכולה לזוז! ״עכשיו תתלבשי״ אמר אחרי שסיים לחקור. התלבשתי. אספתי את חפציי. התכוונתי לרוץ הביתה אבל אז אני שומעת אותו אומר: ״מחר אני מחכה לך כאן! ואל תספרי לאף אחד מה שקרה, את שומעת?״ הנהנתי בשקט ורצתי בבכי לבית של סבתא!

כשהגעתי לבניין שבו גרה סבתא, עמדתי למטה ובכיתי. הסתכלתי למעלה לכיוון החלון של סבתא, קיוויתי שהיא תשמע את הבכי, תצא מהחלון ותקרא לי לעלות. אבל כשזה לא קרה, אספתי את עצמי ועליתי הביתה. וזהו ממשיכה כאילו לא קרה דבר והכל ממשיך כרגיל: אחר הצהריים, ההורים שלי באים לאסוף אותי ואת אחותי ואנחנו הולכים לבית שלנו, ואני בשקט. לא מספרת!

יום למחרת מגיע ואני יודעת, אני יודעת שהוא יחכה שם. מה אני עושה?  אני הולכת לבית הספר בחששות גדולים. עוברת את היום. מנסה להתרכז בלימודים, מנסה להתרכז בדברים אחרים, כל מה שיסיח את דעתי מהמפגש הצפוי. בסוף היום אני מחליטה שאני לא חוזרת לבית סבתי בדרך הרגילה. אני משנה את הדרך ולא קרה כלום. חשבתי לעצמי בשמחה ״יש! לא פגשתי אותו. לא ראיתי אותו. ניצלתי״.
למחרת קלטתי אותו בזווית העין בכניסה לבית הספר. נתקפתי בחרדה: ״הוא בא לחפש אותי״ חשבתי. רצתי לכיתה ולא יצאתי משם. בזמן שיעור בכיתה הרגשתי מוגנת, אבל מה עושים בהפסקות? נשארת בכיתה! לא יוצאת! יודעת שהוא איפשהו בחוץ! ובסוף היום אני מחפשת דרך אחרת להגיע לבית של סבתא.
יום נוסף מגיע. התברר לי שהוא לומד בבית הספר התיכון שמול בית הספר שלי. בנוסף, ראיתי אותו מזווית העין כשנכנסתי לשערי בית הספר. הפעם ראיתי שהוא הבחין בי ועכשיו אני יודעת שהוא מחפש אחריי. אז אני משנה תסרוקת כדי שהוא לא יזהה אותי ומבלה יום נוסף בכיתה בלי לצאת להפסקות. 

ככה, יום אחרי יום במשך שבועיים-שלושה אני מחליפה תסרוקות, בוחרת דרכים שונות להגיע לבית הספר, ובעיקר לא יוצאת מבית הספר!

בוקר אחד הוא מצא אותי וגם את הכיתה שבה אני נמצאת. הוא נעמד מעלי במלוא קומתו ואמר “היום את מגיעה למקום! את שומעת? אני וחברים שלי מחכים לך שם”. החוורתי. השתתקתי. ועניתי בלחש: “בסדר”. כל אותו היום ישבתי כמו דג, לא מרוכזת בשום דבר, לא מצליחה להקשיב לכלום. רק חושבת: ״מה אני עושה בסוף היום?״ בסוף היום אני אוספת את החפצים שלי ופותחת בריצה הביתה כאחוזת אמוק. אני עוקפת את המקום ההוא שהוא רצה שאגיע אליו ומצליחה לחמוק ממנו שוב. זה היום שבו סיפרתי לאמי את מה שקרה!״

מה קרה אחרי שסיפרת לאמא שלך?
״למחרת היא באה איתי לבית הספר, דיברה עם המורה. הם ביקשו ממני להצביע על הילד, תפסו אותו והוא הורחק מהתיכון בו למד.״

פגשת אותו שוב?
״לא. מאז לא ראיתי אותו ולא יודעת מה עלה בגורלו. אחרי שהכל נגמר עברנו לשכונה אחרת והתחלתי ללמוד בבית ספר אחר ושוב לא פגשתי את הנער הזה. לכאורה הכל הסתיים, וכולם חשבו שהם טיפלו בבעיה אבל אף אחד לא חשב לדבר איתי על העניין. ההורים שלי באמת חשבו שזה נשאר מאחור. החיים המשיכו “כרגיל” החופש הגדול הגיע והסיפור “נשכח”!״ 


אני שומעת את הצעקה האילמת של איריס כשהיא אומרת את המילים: ״הסיפור נשכח״. הילדה הרכה בשנים חוותה אירוע שהפחיד אותה עד עמקי נשמתה. מה שקרה לה לא יכול פשוט ׳להישכח׳ כאילו לא היה. היא מרגישה שכולם, בדיוק כמו הנער שהתעלל בה, פשוט לא רואים אותה. 

אבל הסיפור שלך לא נגמר כאן.
ממש לא. לאירוע הזה היו השלכות למשך כל החיים שלי: בהתחלה הרגשתי כמו הברווזון המכוער, למרות שהייתי ילדה ממש יפה. אם קודם הייתי ילדה שקטה, הפכתי ליותר שקטה ויותר מרצה. פחדתי מאוד מצעקות, כל צעקה הייתה מבהילה אותי ומקפיאה אותי, אז כדי למנוע מהצעקות להגיע הייתי עושה מה שאומרים לי – הייתי ילדה מרצה ללא גבולות, לא הייתה אצלי שאלה אם או מה אני רוצה? לא הייתה לי הגדרה עצמית כי איבדתי את האני העצמי שלי.

וזה מלווה אותך הלאה גם בתקופת הנעורים והבגרות?
נכון. בגלל שלא טיפלתי בזה. ההשפעה של האירוע עליי השתנתה עם הזמן: כשבגרתי היה לי קשה מאוד לייצב מערכת זוגית. היו לי מחזרים כל הזמן, אבל אחרי חברות של חודשיים שלושה הייתי מפסיקה את הקשר, ומעיפה אותם מעליי. עם אחד מהבחורים שהתאהבו בי זה הוביל ממש לחתונה שביטלתי כי הרגשתי שאני נחנקת. לא הייתי מסוגלת להישאר במערכת זוגית לאורך זמן.

סטמפה מגזין ישראלי לנשים נשים מעוררות השראה

בסופו של דבר התחתנת, ואפילו ילדת ארבעה ילדים. איך זה קרה?
״בהסתכלות לאחור, בשלב כלשהו החלטתי שאני ממש חייבת להתחתן, הכרחתי את עצמי לעשות זאת. התחתנתי עם אבי ילדיי בשלב מוקדם של היחסים, בשלב של ההתלהבות והתאהבות ולא של אהבה ולכן הצלחתי להביא את עצמי לחתונה.״

החוויה של איריס בת השש מופיעה שוב בחייה – הפעם איריס היא כבר אישה נשואה וההתמודדות שלה היא מול הפחד שהותיר בנשמתה צלקת. פחד שלא יראו אותה, פחד מצעקות. מהר מאוד היא הופכת מילדה מרצה לאישה מרצה שהשתדלה לעמוד בבקשות של בעלה. הדברים עבדו לפי הרצונות שלו ״אף לא פעם אחת עצרתי לשאול את עצמי ׳האם זה מה שגם אני רוצה?׳״ היא אומרת. קירבה אינטימית הייתה מאוד קשה עבור איריס אך היא לא סירבה אם זה מה שהוא ביקש. היא הייתה רגילה לבטל את הרצון הפנימי האישי שלה והוא אף פעם לא בא לידי ביטוי. וגם אם בא לידי ביטוי, רוב הפעמים הוא נאמר בקול ענות חלוש. ברגעים האינטימיים שביניהם היא הייתה מתנתקת מהגוף וצופה על המעשה מלמעלה.

איריס מחליטה לשתף את בעלה ברחשי ליבה והיא מספרת לו על מה שקרה לה. היא מסבירה לו, שמאז ועד היום היא מפחדת מצעקות, והיא מעדיפה שידברו אליה בשקט. היא אומרת לו שהיא נפגעת מהביקורת שלו כלפיה, שלוקח לה הרבה זמן להתאושש מכל מכל מילה פוגעת שהוא אומר לה. במקום לסייע לה הוא משתמש בזה ככלי לפגוע בה יותר. ״רק בצעקות אפשר להתקדם איתך״ ״רק בצעקות את מבינה״, היה צועק לעברה.

כשאני מביעה התמרמרות על חוסר הרגישות שלו כלפיה, איריס מרגיעה אותי ומסבירה בנחת: ״גם לו, לא היו כלים להתמודד עם האירוע שחוויתי. היום אני יכולה להסתכל על הדברים באור אחר – מנקודת מבט שהיא הרבה פחות קורבנית. אבל באותם הימים ההרגשה ש-״לא רואים אותי״ שוב התעוררה.״

מתי פנית לעזרה מקצועית?
״הפעם הראשונה כשפניתי לעזרה הייתי בת 34. הנושא של תקיפה מינית קיבל את הבמה הראויה.
באחד הבקרים בזמן שהייתי ב”חופשת לידה”, התעוררתי בהיסטריה של בכי, ללא יכולת להירגע, והבנתי שזהו זה, המצב לא יכול להימשך כך!  זו הפעם הראשונה שבעצם פניתי לעזרה. הרמתי את הטלפון, התקשרתי למוקד ומשם התחלתי בסדרה של טיפולים קבוצתיים ופרטניים. אחרי שנתיים הצלחתי לומר את המילה ״לא״ ולהבין שזה בסדר לסרב, ואף אפשר לסרב, גם לקיים יחסיי אישות כשאני לא מעוניינת, השינוי שהתחולל בי לא התקבל ברוח טובה ובהבנה ואף הוביל למריבות והאשמות.״

איריס לא ויתרה והם הלכו לטיפול זוגי שלא צלח שבסופו הוחלט על פרידה של השניים. ״כשהאיש שלך טוען שאת צריכה לעשות את העבודה והוא בסדר, זה היה הסימן שלי שזה נגמר.״

כשאיריס מתגרשת היא בת 40. אחרי כמה שנים, בזכות הטיפולים שקיבלה ובזכות הלימודים שלמדה כדי לעזור לעצמה, איריס נכנסת למערכת זוגית בריאה, תומכת ומפרה. הזוגיות שבה היא נמצאת היום שונה לחלוטין מזו שהייתה לה עם אבי ילדיה. מהמקום הזה היא צומחת והיום היא מאמנת אישית ועסקית שעוזרת גם לאנשים נוספים להשיג מטרות אישיות ועסקיות באמצעות אימון מנטלי-רגשי, באמצעות כלים אימוניים נוספים שרכשה במהלך השנים. היא מאמינה בכוח של האדם להתגבר על מצבים נפשיים ורגשיים. היא מאמינה שאפשר לחיות לצד החוויה הטראומטית.

סטמפה מגזין ישראלי לנשים מעוררות השראה

למה חשוב לך לחשוף את הסיפור דווקא עכשיו?
״לחיות בתודעת קורבן זה לחיות חיים שהם לא שלך. זה לחיות לצד החיים, לחיות חצי חיים, תמיד ליד… ואף פעם לא במלואם! זה לחיות בתחושת חוסר סיפוק, תחושת חוסר ביטחון, חוסר נראות, בהאשמה של החיים מסביב, רגישות יתר והעלבויות רבות ובעיקר חוסר מסוגלות לומר ואולי אף לדעת מה אני רוצה באמת.
המסר שלי לנשים הוא – אפשר לצמצם את השפעת תודעת הקורבן על החיים, ולו בשביל לחיות חיים ראויים ומלאים, לחיות מתוך עוצמה ופחות מתוך הפחד. זה לא נעלם, תמיד יהיו השפעות, הן תבואנה בתחפושות כאלו ואחרות ובכל זאת הדבר אפשרי. יתרה מזאת, למרות התקיפה ועל אף התקיפה אנחנו ראויות! ראויות ליחס, ראויות לכבוד, ראויות להיות נאהבות ואהובות כפי שאנחנו ולהיות בעלות עסקים, מוצלחות!״

איריס לימדה אותי דבר חשוב: העבר הוא קבוע, אבל אנחנו לא.
כי מה שקרה, קרה. לא ניתן לשנות את העובדות, לא ניתן לתקן את העוול, לא ניתן להחזיר את הזמן לאחור. אבל אנחנו לא קבועים. אנחנו יכולים להשתנות, אנחנו יכולים להתפתח, אנחנו יכולים להפוך לחזקים יותר.

הכוח שלנו טמון ביכולת שלנו להתמודד עם העבר, לקבל אותו, ולצמוח ממנו. לא להניח לו להגדיר אותנו. אנחנו לא לאפשר לו להפוך אותנו לקורבנות. אנחנו הופכות להיות אלו ששולטות בחיינו.

כשאנחנו מתחילות לצמוח מחדש, אנחנו מתחילות ליצור מציאות חדשה עבור עצמנו. אנחנו מתחילות לחיות את החיים שאנחנו רוצות לחיות, את החיים שאנחנו ראויים לחיות.

העבר הוא לא סוף. זהו רק התחלה.

למרות ועל אף התקיפה המינית אנחנו ראויות! ​

יש לך סיפור מעניין שאת רוצה לשתף,
או שאת מכירה אישה עם סיפור שווה?

 

השאירי פרטים ונחזור אלייך

הדוא"ל שלנו

stampa-mag@gmail.com

Scroll to Top