STAMPA
מגזין ישראלי לנשים מעוררות השראה
לוגו סטמפה

רינת קנט: חרם חברתי לא מסתיים כשהוא מפסיק, הוא גורם לצלקות לכל החיים

זה לא סיפור על ילדה שלא הייתה מלכת הכיתה או שלא הייתה חלק מהחבר’ה המקובלים, ואפילו לא סיפור על ילדה לא מקובלת. הסיפור של רינת קנט (26) הוא אחד הקשוחים והרעים ששמעתם על חרם חברתי בבית הספר שנמשך 10 שנים רצופות(!) ההתמודדות היומיומית עם דחייה, רוע לב ואלימות ועל מאמצים על-אנושיים לטפל בפצעים שהחרם גרם ועל הדרכים שעזרו לה לשמור על הביטחון העצמי שלה והאמונה בעצמה.

רינת קנט אישה מעוררת השראה ככה הצלחתי להשתחרר מחרדה חברתית | רינת קנט | NLP שימושי ביום יום

״אף אחת לא רצתה להיות חברה שלי״

תקופת הגן היא התקופה היפה ביותר בדרך כלל – היא נחשבת לתקופה נטולת דאגות, שמחה ומאושרת. אבל רינת הייתה ילדה אחרת, ילדה שמרגישה בכל יום חרדת נטישה. היא בטוחה שאמא עוזבת אותה ולעולם. כשההורים באים לאסוף את ילדיהם, רינת נתקפת פחד שהיום אמא לא תגיע לקחת אותה הביתה. עד מהרה הפכה רינת לילדה הבכיינית שהילדים לא רוצים בקרבתה. למעשה, בתקופה הזאת גם היא לא רצתה בקרבתם, היא רצתה רק להיות עם אמא.

רינת עולה לכיתה א׳ עם חרדת נטישה חמורה ממנה סבלה בגן הילדים. המופנמות הטבעית שהיא סיגלה לעצמה והבכי האינסופי גורמים לתלמידים ולתלמידות בכיתה להתרחק ממנה. בהתחלה, הסבירו את ההתנהגות שלה כקושי טבעי מהמעבר לבית הספר והיו בטוחים שזה יחלוף.

אבל המצב החברתי של רינת הולך ומחמיר. היא עולה מכיתה א׳ לכיתה ב׳ וכן הלאה ונשארת כל הזמן בודדה ובלי חברים. ״גם כשניסיתי להתקרב הבנות לא נתנו לי סיכוי. הייתי פונה לבנות ושואלת אותן: רוצות להיות חברות שלי? רוצות לשחק איתי בהפסקה? אבל אף אחת לא רצתה, ושאלתי את עצמי ׳למה הן לא רוצות לשחק איתי?׳ ולא ידעתי לענות על זה״.

חוסר ההשתלבות החברתית השפיע גם על הלימודים כי רינת הייתה מרוכזת במה שלחשו וריכלו עליה. ״שיתפתי את ההורים במה שקורה לי בבית הספר, בכל יום חזרתי הביתה עצובה עם עיניים נפוחות מבכי. ההתנהגות של הבנות החריפה כל הזמן, הן היו מצביעות עלי וצוחקות, היו מעליבות ומקניטות אותי. בכיתה ישבתי הייתי עם הראש למטה. פעם זרקו על הראש שלי דף מקופל, כשפתחתי את הדף וכשראיתי מה כתוב חשכו עיני. הייתה שם רשימה של מילים קשות מאוד. אני זוכרת את זה כל כך טוב כי זה היה טראומטי.  מילות הגנאי העצימו את חוסר הביטחון שלי ובבית התחילו להרגיש שאני נובלת להם מול העיניים.״

כשההורים פונים לבית הספר לעזרה, בשיח עם הצוות החינוכי עולה המילה ״חרם״. רינת מתחילה לשמוע את המילה הרבה פעמים גם בבית הספר וגם בבית. ״שאלתי את אמא שלי מה פירוש המילה והיא הסבירה לי את המשמעות שלה, ככה אני מתחילה להבין, שיש שם למה שאני חווה.״

רינת קנט אישה מעוררת השראה חרם חברתי

עכשיו, כשרינת מכירה את המילה ״חרם״ החוויה מעצימה כי המילה נתנה תוקף לסבל שלה.

״שאלתי את אמא ׳עד מתי זה ימשך ?” כי פחדתי שזה יימשך לנצח, שתמיד אני אהיה לבד לעולם – לעולם לא יאהבו אותי ולעולם אני אשאר לבד. הייתי שומעת בבית הספר שהבנות מזמינות אחת את השניה לבלות יחד אחר הצהריים לעשות צמות, או ללכת לקניון. רציתי שיזמינו גם אותי.

בחופש הגדול לא היו לי מפגשים חברתיים, ביליתי רק עם המשפחה. כמה שבועות לפני השנה החדשה היו לי פרפרים בבטן, מצד אחד הייתה לי תקווה שאולי בשנה הבאה המצב ישתנה, מצד שני עלו פחדים שאולי אתאכזב. וזה מה שבאמת קרה – בכל שנה האכזבה הייתה מגיעה שוב, ושוב ושוב.״

ניסיתי לשמח את עצמך בדרכים אחרות?

״ניסיתי לדבוק בשמחה הפנימית שלי בתוך החדר שלי ובתוך הבית שלי. הייתי מציירת וכותבת הרבה. היה לי כעס שבני אדם לא רואים ולא אוהבים אותי אז אמרתי שהדפים הם החברים שלי. היו לי יומנים על גבי יומנים ואני יוצרת לעצמי עולם עשיר שלא קשור לשום דבר חיצוני. הדפים נתנו לי את המרחב שהייתי צריכה. אהבתי להאזין למוזיקה ובמיוחד שירים עם מילים מעצימות. כשהייתי שומעת את השיר ״מלכה גדולה״ של ג׳ולייטה הייתי מדמיינת שהיא שרה אותו עבורי. הייתי מאמינה למילים האלה גם אם אנשים חושבים עלי אחרת – אני יודעת מי אני״

בכיתה ו׳ העבירו אותך לכיתה אחרת, מה קורה אז?

״סוף סוף אחרי כל הסבל אני עוברת לכיתה חדשה. בכיתה ו׳ הבנות חוגגות בת מצווה וגם אני רציתי מסיבה. למרות שפחדתי שאף אחד לא יגיע, עשיתי מסיבה. ידעתי שאם אני אזמין את הילדים מהכיתה הקודמת אף אחד לא יבוא – אז לא הזמנתי אותם. הזמנתי רק את התלמידים של הכיתה החדשה והופתעתי – הם הגיעו. מאוד שמחתי. חגגתי את המסיבה שלי עם חברים. התחושה הייתה עילאית. אחרי המסיבה אף אחד מהם לא שמר איתי על קשר. אמנם, הם באו לשמח אותי בבת מצוה שלי אבל בכיתה ובהפסקה אף אחד לא נשאר איתי.״

אחר כך זה מחמיר יותר…

״נכון. בכיתה ז׳ הבנות מהכיתה הקודמת השתלבו בכיתה שלי. עכשיו הן היו הרבה יותר קשוחות, הן היו מכנות אותי ׳בכיינית׳ ו׳תינוקת׳. המילים שלהן עוררו אצלי את חוסר הביטחון שלי, הם ממש נתנו לזה דלק. הן היו אומרות לי ׳את לא ראויה שיאהבו אותך׳, ׳אל תשמיעי את הקול שלך מי את בכלל?׳ ולא קיבלתי את זה. היה לי ברור ש-מגיע לי שיאהבו אותי, שהקול שלי משמעותי וחשוב בעולם. בכלל, אנחנו צריכים להיות בטוחים בעצמנו ועם מה שיש לנו לתת. 

הכלב של רינת קנט

זה הגיע למצב שפשוט פחדתי להיכנס לכיתה אז עמדתי בחוץ. ידעתי שילעגו לי וידחו אותי כי בשיעורי ספורט כשהיינו משחקים מחניים אף ראש קבוצה לא בחר בי וכשהמורה התערבה וביקשה ממישהו לצרף אותי לקבוצה שלו, בחרתי לא להשתתף בכלל בשיעור. או כשהמורה הייתה מבקשת להתחלק לקבוצות של חמישיות סביב שולחנות ואני תמיד נשארתי בשולחן לבד, כי אף אחד רצה אותי בקבוצה שלו. כשהמורה שאלה אותי אם אני רוצה להיות לבד, עניתי לה שלא. אמרתי לה שאני רוצה שיהיו לי חברים אבל אני לא מצליחה להתקרב אליהם.

הטיולים השנתיים הם הגרועים ביותר, ובמיוחד בטיולים שישנים בחוץ וצריך להתחלק לחדרים. אף אחד לא רצה להיות איתי בחדר. כשהמורה מנסה לצוות אותי לחבורה מתחילה. באוטובוס הייתי יושבת ליד אחת המורות או לבד. תמיד היה לי פנקס קטן שבו הייתי כותבת דברים וכל הנסיעה הסתכלתי על הפנקס כי הייתי פוחדת להישיר מבט עם התלמידות.

אני חייבת לציין שהיו תלמידות שלא באמת היו נגדי אבל הן לא יכלו להיות חברות שלי כי הן פחדו מהבנות החזקות שהובילו את החרם נגדי.״

לא התרגלת למצב ?

״אי אפשר להתרגל לזה. בשלב מסוים התחלתי לפתח הפרעות אכילה. היו לי מחשבות שאין לי מקום בעולם. למרות שאף פעם לא הייתי שמנה, תמיד הייתי רזה, רציתי להשתנות כי אמרו לי שאני לא מספיק טובה. הייתי עושה המון המון ספורט בחדר כדי שההורים שלי לא ישימו לב. כשאמא שלי הייתה הולכת לסופר הייתי מצטרפת אליה וקונה כל מיני דברים שמרזים. לבית הספר הייתי לוקחת מלפפון אחד ובלילה הייתי הולכת לישון מוקדם כדי לא להגיש את הרעב.

בהתחלה, אמא לא ייחסה לזה חשיבות. היא חשבה שזאת תקופה וזה יעבור. אבל אז המצוקה יצאה החוצה והמשפחה התחילה לראות שאני ״נעלמת״ להם מול העיניים הייתי רזה בצורה מסוכנת. כשאמא פנתה למנהלת בית הספר וביקשה עזרה והפתרונות שהוצעו לא עזרו לי במיוחד, היא ואבא התחילו לדבר יותר ברצינות לעבור לצפון – בתקווה ששם יהיה לי טוב.״

מה קרה כשעברתם לקיבוץ?

״בכיתה א׳ אמרתי לאמא שאני רוצה כלב. הסברתי לה שבני אדם לא אוהבים אותי אבל כלב יאהב אותי ללא תנאים, הוא לא ירצה לשנות אותי. אמא הסבירה לי שכלבים לא יכולים לחיות בדירה קטנה כמו שלנו, והיא הבטיחה שנעבור לבית עם חצר ונאמץ כלב.

כשעברנו לבית פרטי בקיבוץ, הבית היה עדיין עמוס בארגזים וכבר מצאתי כלב לאימוץ בחיפה. נסעתי עם אמא והבאנו את טוקי. טוקי הציל אותי. באתי לבית הספר עם ביטחון, כי לא משנה מה יהיה בבית הספר אני חוזרת אל טוקי והוא יקבל אותי. פתאום נעלמו לי כל הכאבים וכל הייסורים. חזרו לי החיים.

בתחילת שנת הלימודים בבית ספר החדש, כשהמחנך הציג אותי בפני התלמידים,  הייתי משוכנעת שכולם מסתכלים עלי ולא אוהבים אותי. חיפשתי מקום לשבת ואז  ראיתי ילדה אחת שיושבת לבד וזה שבה את ליבי, שאלתי אותה אם אני יכולה לשבת לידה, והיא הסכימה. הרגשתי שהגעתי לחוף מבטחים. בהפסקות היינו ביחד. היינו ממש חברות טובות וזאת הפעם ראשונה שיש לי חברה.״

רינת כבר מרגישה שינוי לטובה בחייה בזכות החברה החדשה שאיתה היא מבלה וטוקי שתמיד נמצא שם בשבילה. היא מתגייסת לצבא ושם היא חווה רנסנס של ממש.

״פתאום יש לי שם״

״הצבא היה שינוי חד בחיים שלי. בבקו״ם ראיתי שכל הבנות מפחדות כמוני, וכולן באותו מצב בדיוק. אנחנו מתחילות לדבר ולהעביר את הזמן. הרגשתי ממש טוב, קיבלתי מהבנות פידבקים טובים, היו כמה בנות שהיה לי ממש חיבור איתן. מישהי שאמרה הלוואי שתהיי איתי באותו בסיס – וזה גרם לי לצהול.

ובאמת, שתינו עברנו ל׳פלמחים׳ בסיס חיל האוויר שבדרום. חודשיים בבסיס לא מצאתי את עצמי, ופתאום יצא ממני איזה ״שד״ חיובי –  החלטתי שאני הולכת למצוא לי חברים בבסיס הזה ויהי מה. אין מצב שאני אשאר כאן שנתיים לבדי. פתאום היו לי תעצומות נפש לשנות את המצב. ההחלטה שקיבלתי בתוך תוכי שיהיו לי חברים ושאני לא נשארת לבד הייתה כל כך עוצמתית שזה עבד. היו לי שם הרבה חברים שהיה לי קשה להכיל את זה. הייתי צובטת את עצמי לראות אם אני חיה באמת. פתאום קוראים לי לבוא איתם, פתאום יש לי שם. זאת הייתה תפנית מאוד משמעותית בשבילי.״

איך זה קרה?

״נכנסתי לחדר אוכל והתחלתי לדבר בביטחון עם אנשים שאני לא מכירה. יום אחד, שתי בנות הצטרפו אלי לשולחן האוכל. זאת הייתה ההזדמנות שלי. אמרתי שאני לא מכירה את המאכל הזה (היה בצלחת קינואה?!) ושאלתי אם זה טעים וככה התחילה שיחה.

כשהן שמעו שאני חדשה בבסיס הן הזמינו אותי לשבת יחד איתן בערב. אחרי יום העבודה חזרתי אל החדר והתארגנתי כאילו שזה היה דייט ויצאתי לפגוש את הבנות. על הספסל היו עוד כמה חברים ומאותו רגע הפכנו לחבורה מגובשת שיוצאת יחד גם בסופי שבוע ולא נפרדים לרגע. הם רצו בחברתי, כשהייתי מאחרת היו מתקשרים אלי ושואלים מתי אני מגיעה… אופוריה.

מטורף עוד יותר שזה בא מתוכי החוצה. ברגע שהחלטתי שיהיו לי חברים היקום נענה לי וקיבלתי אותם. אני זוכרת שהייתי ממש מחכה לסוף יום העבודה כדי להיפגש איתם. הייתי חלק מהם, הם היו מחכים לי שאחזור מעבודה, הם היו מקשיבים לי צוחקים איתי. גם הבן זוג שלי הוא אחד מהחבורה הזאת ועוד חברה אחת נשארה בקשר איתי עד היום. אני לא יודעת מאיפה הכוחות שהיו לי להחליט ואני שמחה שעשיתי זאת.״

איך מתחזקים זוגיות אחרי עשר שנים של חרם?

הזוגיות היא אתגר בשבילי. בהתחלה הייתה התאהבות והכל היה יפה וטוב. אבל אחר כך הדברים התחילו להתקלקל. בגלל חוסר הביטחון שלי הייתי מקנאה מאוד. חרדת הנטישה שלי הייתה עולה בכל פעם שהוא מדבר עם מישהי אחרת, בראש שלי הייתי חושבת שאם אני עוזבת אותו אני אשאר לבד וזה היה הפחד הכי גדול שלי אחרי החרם זה – להיות לבד. כשהיו לנו מריבות גדולות וכמה פעמים הקשר עמד להסתיים, עשיתי הכל כדי שהוא לא יעזוב אותי. לקח הרבה זמן והוא הבין עם מה אני מתמודדת והיום הדברים נראים אחרת, מצד אחד, הוא למד להתמודד עם הפחדים שלי עם הזמן, ומצד שני, אני ריפאתי את עצמי ובזכות תהליכים אישיים ופסיכולוגיים שעברתי, למדתי לווסת את זה והיום אני כבר לא מתנהלת ככה.

האופוריה של תקופת הצבא נשברת כשרינת יוצאת לחיים האזרחיים והמעטפת של החבר׳ה והבסיס הסגור נעלמה והיא מתחילה להרגיש חרדה חברתית משתקת ולא מסוגלת להתקדם לחיים האמיתיים. היא מנתקת קשרים חברתיים ונמנעת מכל אינטראקציה חברתית: לא יוצאת לימי הולדת, לארוחות משפחתיות או לבילויים במשך ארבע שנים היא סגורה בבית או בחדר שלה.

״בשלב הזה אנשים קרובים אלי חושבים שאני עצלנית ובטלנית בגלל שאני לא יוצאת ללימודים או לעבודה. וחרדת נטישה חוזרת אלי פשוט כי לא הבינו אותי וככל שהם התרחקו גם אני התבצרתי בתוך עצמי.

החבר שלי רצה לחיות, הוא רצה להציל את עצמו ואותי אבל לא ידע מה ואיך לעשות. היחידה שלא ויתרה עלי הייתה אחותי הקטנה. היא פגשה אותי במצבים הקיצוניים – התקפי חרדה, רעידות ממש מצבים קשים. היא הייתה יושבת איתי כל הלילה ומדברת איתי בסלון ואני הייתי משתפת אותה בכאבים שלי, בפחדים שהייתי חווה. היא עזרה לי בכל דרך שיכלה, וכל הזמן הייתה אומרת לי ׳רינת בבקשה אל תוותרי׳.״

מה עזר לך באותה תקופה?

״חשבתי על מה שעזר לי כשהייתי בבית הספר, חזרתי לאמנות, לציור ולפיסול ולכתיבת היומנים. החדר שלי היה נראה כמו מוזיאון. וכמובן, היה לי את טוקי ומוזה הכלבים שלי. הייתי מחבקת אותם, מדברת אליהם ובוכה איתם. שלא כמו האנשים – הם לא עזבו אותי.״

״קיבלתי כנפיים״

אחרי שלוש שנים של בידוד חברתי רינת מסכימה להיפגש עם פסיכולוגית לטיפול. עד אז גם לדבר בטלפון עם מישהו זאת אינטראקציה שמובילה לחרדה.

״מבחינתי זה היה אינטראקציה עם בן אדם. במשך כמה חודשים לא הייתי מסוגלת להרים טלפון לפסיכולוגית אבל בסופו של דבר התמסרתי לזה והטיפול נעשה בזום. בטיפול נתתי ביטוי לילדה שהייתי, הפסיכולוגית שמעה בלי לשפוט אותי, היא נירמלה את כל הרגשות שלי והייתי מי שאני בלי לקבל ביקורת. בכל פגישה היה קורה משהו טוב, ועל כל צעד הכי קטן של התקדמות קיבלתי ממנה פידבק חיובי שחיזק אותי, החזיר לי את הביטחון לעשות עוד ועוד צעדים. כשיצאתי לגלבוע או לחוף הים שליד הבית, הייתי אומרת לעצמי ׳כל הכבוד׳, כל פעם יצאתי מאזור הנוחות שלי וכמו פרח שנפתח לאט לאט הסכמתי לצאת לטבע, לקניון, לארוחות משפחות. היא נתנה לי כלים להרגיע את עצמי. בסוף הטיפול קיבלתי כנפיים.״

איזה מסר או עצה טובה  את רוצה להעביר היום?

״השליחות שלי היא למגר את התופעה של חרם. ילד שעובר חרם עובר גיהנום עלי אדמות ויש ילדים שנוטים אפילו לאובדנות. גם אני הייתי יכולה להיות במקום הזה ולא לממש את היכולות והפוטנציאל שלי. אני מרגישה שזה חשוב לזהות את הילדים שחווים קשיים חברתיים ולעזור להם בכל דרך אפשרית. צריך לספר להם את הסיפור שלי שידעו שהם לא היחידים שעוברים את הדברים הקשים האלה אולי זה יתן להם תקווה שיהיה בסדר. הכי חשוב שידעו שזה לא באמת נכון שאף אחד לא אוהב אותם כדי שיהיה להם חוסן נפשי לעבור את התקופה.״

איך את היום, שנתיים אחרי הטיפול?

״אחרי שהטיפול הפסיכולוגי הסתיים עשיתי משהו למען עצמי ומקצת חסכונות שהיו לי מהצבא נרשמתי לקורס. הלכתי ללמוד שיטת טיפול בשם ״אקט״ – תרפיית קבלה ומחויבות באמצעותה אני יכולה לטפל בעצמי אבל גם באחרים. מה ששבה אותי בשיטה הזאת היא שיטת טיפול משולבת מיינפולנס וסי.בי.טי. זאת שיטה מיוחדת שאומרת שאנחנו מורכבים מכל החלקים של החיים שלנו החוויות הטובות והפחות טובות. למדתי שיטות להרגעה וטיפול כמו מדיטציות וכתיבה התמקדתי במה שיעשה לי טוב היום, וזה ממש ריפא אותי.  השיטה מלמדת אותנו צעד אחרי צעד לזהות ולא להזדהות – היום זה כבר לא מטלטל אותי כשמישהו מעליב אותי.

במקביל הייתי נרשמת להדרכות חינמיות בזום בכל פעם שראיתי מודעה בסגנון ״רוצה לעזור לעצמך?״ והייתי מתרגלת את מה שהיו מלמדים שם. פתאום קלטתי שככל שאני לומדת ומתפתחת אני פחות עסוקה בפחדים ובחרדות, הרגשתי שאני מתקדמת ואוספת כלים לעזור לעצמי ולאחרים.״

והיום את בעלת עסק עצמאי משלך

״נכון מאוד. היום אני פותחת את העסק הראשון שלי ואני מציעה הרצאות על חרם חברתי בהן אני מספרת על החוויה הטראומטית שעיצבה את חיי, סדנאות וקורסים שעוזרים לנפגעי חרם ונפש המתמודדים עם חרדות. עד היום עשיתי למעלה מעשר הרצאות בנושא של חרם חברתי וחרדה חברתית. מעבר לערך שהבאתי לשומעים ההרצאות עשו גם לי טוב, כי כשסיימתי להרצות קיבלתי פידבקים חיוביים, פירגונים. התפלאתי שאנשים פתאום מקשיבים לי במשך שעה וחצי ואחר כך אומרים שהם מתפעלים ממני, זה ממש עזר לביטחון העצמי שלי. ״

בנוסף לראיונות בכל כלי התקשורת אפשריים והרצאות ברחבי הארץ, התשוקה של רינת היום מתרכזת ברצון לעזור לאותם אנשים שחיים את חוויות החרם גם בהווה וגם אחרי שהיא הסתיימה באמצעות סדנאות וקורסים לנפגעי חרם ונפש המתמודדים עם חרדות. ״אני פועלת בכל הכוח להעלאת מודעות הציבור לתופעה החברתית הקשה של החרם ולטיפול עמוק בבעיה מכיון שהיא מתרחבת כל הזמן. התשוקה שלי היום היא לעזור כמה שיותר למגר את התופעה של החרם החברתי בבתי הספר, בכיתות עצמן ואפילו במסגרת העבודה.״

ומי כמוה יודעת ש״חרם חברתי לא מסתיים כשהוא מפסיק, הוא גורם לצלקות לכל החיים״.

יש לך סיפור מעניין שאת רוצה לשתף,
או שאת מכירה אישה עם סיפור שווה?

 

השאירי פרטים ונחזור אלייך

הדוא"ל שלנו

stampa-mag@gmail.com

Scroll to Top