STAMPA
מגזין ישראלי לנשים מעוררות השראה
לוגו סטמפה

הנצחון של אלגרה על הנאצים

ערב יום השואה תשפ״ד, אלגרה גוטה לבית נעים מדליקה משואה ב׳יד ושם׳. אלגרה, שורדת שואה ממחנה הריכוז ג׳אדו בלוב, מעלה למודעות את שואת יהודי לוב – השואה שמעטים מכירים אותה.
באוקטובר 2019 נפגשתי עם אלגרה גוטה לראיון מיוחד שיתעד את סיפורה בהרחבה עבור גיליון מיוחד בנושא ׳שואת יהודי לוב׳ בכתב העת ״לבלוב״. מאוד התרשמתי מאישיותה המרשימה, אישה גאה שנושאת מטען כבד של צער על כך שאין לה מצבת זיכרון לאביה שנפטר בשואה, לעלות ולבכות עליה. אלגרה בעלת זיכרון של ברזל, וכל הסיפורים מאותם הימים שעברה במלחמת העולם השניה בלוב נשמעו מפיה כאילו היו רק אתמול.
לפניכם עדות מורחבת של אלגרה כפי ששמעתי בביתה בתל-אביב:

אלגרה גוטה מדליקת המשואה ב״יד-ושם״

חיי שגשוג לפני המלחמה

נולדתי בבנגזי 10.2.28 להוריי עליזה לבית פלח וויקטור ויטוריו (חיים) נעים. גדלתי במשפחה מרובת ילדים, החמישית מתוך עשרה אחים. הייתי הבת המפונקת, כי נקראתי על שם אמא של אבא. היינו מאושרים. היה לנו בית ענק, בחדר הילדים היה ‘סדה’, שזה דרגש גבוה בנוי על הקיר, שמתחתיו ישנו הבנים, ומעליו ישנו הבנות. 
אבי היה סוחר, והייתה לו חנות שבה היה מוכר מגוון של מוצרים בסיטונאות. הוא היה אדם משכמו ומעלה ונהג לעזור לנערים להרוויח כסף. הוא הכין להם מעין מגש עם רצועה שהם היו תולים על צווארם, ועליה מכרו סחורה מהחנות של אבא. לאחר יום עבודה היו נותנים לו את סכום הקרן של הסחורה שנמכרה, ואת הרווח לקחו לעצמם. גם הוא וגם הם התפרנסו בכבוד. אבא שלי היה לבוש בלבוש אירופאי: מעיל בורזלינו בחורף וחולצות מכופתרות. הוא נולד במצרים למשפחה גדולה, וכשאביו נפטר, אמו נשארה עם חמישה ילדים יתומים.
דוד שלי, אחיה של אמי, שראה את אחותו מתקשה לפרנס את כל הילדים, לקח את אבי – הבן הצעיר – ולימד אותו חייטות, וכשהגיע לגיל חתונה לקחו אותו לטריפולי להתחתן. אמא שלו המליצה לו לקחת בת מהמשפחה של אמי. ככה היה פעם, היו מחפשים חתנים וכלות משפחות טובות. במשפחה של אמי היו שבע בנות יפהפיות. בתחילה אבא יצא עם הבת הגדולה רחל, אבל למעשה הוא רצה את ליזה, הבת הצעירה יותר. זה היה בערך בשנים 1915-16. ליזה הייתה צעירה מאוד, וויטוריו לא ויתר עליה. ההורים שלה היו חכמים, ולא התעקשו לחתן את הבת הראשונה קודם. יותר חשוב היה להם לחתן את מי שאפשר, ולכן הסכימו שהחתן יישא לאישה את הבת שאותה רצה.
אבי ואמי נישאו, ולאחר שנולדו להם שתי בנות, החליט אבא לעבור לבנגזי, כי שמע ששם יש הרבה הזדמנויות לעסקים. הוא הגיע לבנגזי, פתח חנות קטנה, ובה מכר הלבשה תחתונה לגברים. הוא בעצמו גזר ותפר את הפריטים מבדים עדינים ומיוחדים מאוד. אני לא חושבת שאבי למד בבית הספר, והיה לו מישהו שניהל לו את החשבונות בעסק, אבל הייתה לו אינטליגנציה גבוהה מאוד, והוא נחל הצלחה רבה בעסקים.  לאחר שהתבסס בבנגזי הוא שכר בית וקרא לאמא שלי עם שתי הבנות להצטרף אליו. בבית הזה נולדו שני האחים שלי.
מאוחר יותר, כשהאיטלקים בנו שוק גדול ומקורה בבנגזי, שכר אבא חנות ענקית ולשם התחיל גם לייבא סחורה. את אחותי, שגדלה כבר, הוא לימד לתפור, והיא סייעה לו. בחנות הגדולה הוא מכר הרבה מוצרים נוספים. העסקים פרחו, ואבא קנה בית גדול, שאחד מחדריו שימש כמקום תפילה בערבים. בבית הזה נולדו עוד שלוש בנות, ואחריהן בן הזקונים. הייתה לנו עוזרת שחורת עור שהייתה ישנה אצלנו במשך כל השבוע, ובסוף השבוע הייתה חוזרת לכפר שלה עם ארגזי סחורה שאבא היה נותן לה. עוזרת זאת הצליחה לקנות בית בכפר שלה בזכות העבודה אצל אבא שלי. הבית שלנו השקיף לים, ואנחנו למדנו לשחות מגיל צעיר מאוד. סיימתי חמש כיתות בבית הספר בלונגו-מארה, והיו לנו חיים טובים עד שהתחילה המלחמה בלוב.

אלגרה נעים. בנגזי לוב
אלגרה נעים. בנגזי לוב

המלחמה מגיעה לבנגזי

ביום שבו התחילה המלחמה היה יום ה”סוף” של אחותי ג’וליה. “יום סוף” זה יום שבו מכינים מזרנים עבור החתן והכלה. מביאים את הצמר לשטיפה בים, מנקים אותו היטב ואז מייבשים וממלאים את המזרנים בצמר זה. יום הסוף של אחותי היה יום של שמחה ענקית עם תזמורת וארוחה. באותו הלילה פרצה המלחמה. שמענו  על המלחמה דרך עיתונים אבל בעיקר משמועות. כשהתחילו להישמע סירנות והפגזות, לא היו לנו מקלטים להסתתר בהם ולא היינו מוגנים.
לא נשארנו בבנגזי כשפרצה המלחמה, בזמן הפצצות יצאנו לברצ’ה. לארוס של אחותי הייתה חנות שבה הוא מכר לאגבי ובוריק, והיו לו ערבים שהיו מספקים לו את הלאגבי. הוא פנה אליהם בבקשה שיעזרו לו להשכיר בית מחוץ לעיר. כך נמצא עבורנו חדר רחוק מאוד מהעיר. נשארנו בחדר הזה, ואבא היה עוזב אותנו כל יום והולך לחנות שלו בעיר. 
באותם הימים נאסר אחי יוסף. הוא נידון לארבע שנות מאסר לאחר שהואשם בקשר עם בחורה יוונייה שעבדה בחנות של אבא שלנו. ההורים של הבחורה עשו רעש גדול והעמידו אותו למשפט. הדאגה ליוסף בבית הייתה רבה  מאוד. אבא שלי קנה שני זוגות אופניים, ובכל יום היה שולח אנשים להביא לו אוכל. הדאגה של אבא הייתה כפולה, כי אמא התייחסה לסיפור כאילו הייתה באבל. היא לא צבעה את השיער והייתה בדיכאון גדול. אבא דאג לה מאוד. כשכבשו האנגלים את בנגזי הם שיחררו את האסירים, וגם יוסף שוחרר. כששוחררו האסירים פחד אבא שלי מהיוונים, משפחת הבחורה, ולכן ברגע שהבריטים נסוגו, אבא שלי אמר ליוסף אחי להצטרף לכוחות שלהם ולברוח. יחד עם יוסף ברחו עוד הרבה בחורים נוספים. אחי הגיע למצרים.

אלגרה גוטה מדליקת המשואה ב״יד ושם״ יום השואה 2024
אלגרה נעים בעיר בנגזי שבלוב. 2.10.1945

במחנה הריכוז ג׳אדו

כשהאיטלקים כבשו את בנגזי, אנחנו המשכנו לגור מחוץ לעיר, אבל אחר כך חזרנו לעיר. בגלל ההפצצות היינו עוברים כל לילה לישון במקלט בבניין חדש. הכנסנו למקלט שמיכות וכריות, והיינו מוגנים שם באופן יחסי למשך הלילה. כל בוקר היינו חוזרים הביתה, וכך חוזר חלילה. מזג האוויר היה חורפי, והרוחות העזות שבאו מהים רק הגבירו את הקור. אחותי התינוקת, שהייתה ילדה יפהפייה, ממש בובה קטנה עם עיניים כחולות, לא החזיקה מעמד בקור העז שהיה בעיר החוף ונפטרה.
שוב היו הפצצות, ושוב הבריטים חזרו. 
בפעם הראשונה שבה האיטלקים כבשו את בנגזי, הם הוציאו להורג את מי שנחשדו בשיתוף פעולה עם הבריטים. בפעם השנייה שבה נכנסו האיטלקים, היינו בסלאווי. גם רבי ג’יעאן היה שם וחלפון, שהיה סבו של דוד חלפון המשורר, וג’ווילי. התגוררנו במבנה עם חדרים, ובכל חדר התגוררה משפחה אחת. בתוך ה”חור” הזה התחתנה אחותי, שהתארסה לפני המלחמה, ושם גם נולד בנה הבכור בתאריך 2.1.1942. 
בפעם השנייה שבה כבשו האיטלקים את בנגזי, נסוגו הבריטים, ואליהם הצטרף גם ראובן אחי הצעיר. הוא  ברח למצרים, פגש שם את אחיו יוסף, ושניהם התגייסו לצבא הבריטי יחד עם בן דודם בנדטו נעים.
בינתיים בבנגזי, פקדו האיטלקים שיש לפנות אותנו מהעיר. אבא הכניס את כל הרהיטים לחדר אחד בתוך הבית ונעל אותו. בבית השני שהיה שייך לנו, החביא מטמון והראה לאחותי ולי איפה נמצא הכסף, כדי שמי שיחזור ייקח את הכסף וימשיך את החיים. למחנה ג’אדו הוא לקח מספיק כסף. אני לא זוכרת מה לקחנו לשם, אבל אני זוכרת שהעמיסו אותנו על משאיות כמו בהמות. מהסלאווי התחלנו את הנסיעה עד סירט. בלילה ישנו בדרך, ואחר כך עצרנו במיזורתה, ומשם עלינו לגריאן. בגריאן היה מחנה צבאי, והשאירו אותנו שם. היו בינינו אנשים חכמים שניצלו את המצב והצליחו לברוח. למחרת העמיסו אותנו שוב. הגענו למחנה שהכניסה אליו הייתה יפה. 
במבנה היה לנו חדר קטן, וכל המשפחה חיה בו. גרנו בביתן C במשך שנה וחודשיים. פעמיים “חגגנו” את חג הפסח, פעם עם אבא ופעם בלעדיו. אחותי קיבלה חדר מולנו עם בעלה והתינוק שהגיע לשם בגיל חודשיים. כשגדל קצת היה זוחל אל החדר שלנו דרך הווילון שהפריד בין החדרים.
בימים הראשונים במחנה היה שוק פעמיים בשבוע, והיו מגיעים לשם ערבים סוחרים. הם היו מביאים חיטה, עצים להבערה, ריחיים, תמרים וזיתים. אבא שלי פגש שם ערבים שהיה סוחר אתם בימים שלפני המלחמה. הם היו מביאים דברים מינימליים, והכל נעשה בחשש גדול, שכן לו תפסו אותנו, היו מחרימים לנו את האוכל ואולי גם מענישים אותנו. במחנה קיבלנו לחמניות מעופשות ומים דלוחים, לכן אבא דאג קודם כל לריחיים, לחיטה ולשעורה. אבל כל זה היה רק בהתחלה, אחר כך אנשים התחילו למכור את הבגדים והתכשיטים שלהם כדי לקנות אוכל. הערבי שאבא הכיר היה מביא לנו סוכר, קפה, תאנים ותמרים, ואבא היה משלם לו דרך הגדר.
במחנה הכרתי את גמילה פרחן. ביחד היינו טוחנות את החיטה בלי שנבין בדיוק באיזו טרגדיה אנחנו חיים. הקצין האיטלקי היה נכנס למבנה שלנו ומקלל אותנו, ואסור היה לנו לצאת. את הצרכים עשינו בדלי בתוך החדרים. היינו חנוקים בתוך החדר הזה. הביתנים היו מחוברים זה לזה במבנה של השירותים, והייתה שם תעלה של מעין ביוב. במקום הזה עשו כביסה ושטפו כלים. אבא והגברים במחנה היו מטאטאים את המחנה ועבדו בעבודות קשות מאוד. כאשר היה עובר לידי חייל או קצין ולא הצדעתי לו הייתי מקבלת מכות – גם בתור ילדה קטנה.
במחנה בג’אדו חלתה אחותי בטיפוס, ואמא טיפלה בה ממש במסירות עד שהיא התאוששה. אבי חלה לקראת הסוף, כשהאנגלים כבר הגיעו למחנה, והמצב היה טוב יותר. 

ימים של תקווה אבודה

האנגלים אפשרו רק לאנשים בריאים לצאת מהמחנה, אבל מי שהיה חולה היה נשאר ומטופל במחנה. גם את אבי האנגלים לא שחררו אלא אמרו שאבא צריך להתאשפז בבית החולים. חבר של אבא הציע שאני אכנס בתור אחות כדי להיות קרובה לאבא. בבית החולים כל הזמן מתו אנשים. היו נושאים אותם על אלונקות, ולא ידוע איפה קברו אותם. אבל אני התנחמתי בזה שאני יכולה לראות את אבא שלי ולהיות קרובה אליו. פעם אחת חילקו לנו האנגלים גופיות, ואני שמחתי ובאתי להראות לאבא את הגופייה. אבא חייך ואמר לי: “יא בינתי, מה זה גופייה? העיקר שנחזור הביתה, ושם אני אביא לך כל מה שאת רוצה.” אמא הייתה מביאה לנו קפה בכל בוקר כדי שאבא ישתה, ואני המשכתי לטפל באבא ובאחרים.
ערב אחד נתתי לאבא לאכול, אבל הוא לא אכל כמו שצריך. לא הבנתי בדיוק מה קורה לו והלכתי לישון. בבוקר, כהרגלי, ניגשתי למיטה של אבא, והיא הייתה ריקה. שאלתי איפה הוא, וענו לי שהוא הלך לעולמו בלילה. יצאתי מבית החולים בבכי, וראיתי את אמא שבאה עם הקפה בשביל אבא… זה איום ונורא, אי אפשר לספר את זה בלי להיחנק מדמעות. שנים רבות עברו, אך עד עכשיו נשארה הטראומה של אותו היום.
וככה, פסח ראשון עשינו במחנה כל המשפחה, אבל בפסח שני אבא כבר לא היה.

חוזרים הביתה

בחודש מאי או יוני שנת 1943 חזרנו הביתה. כשנה וחודשיים או שלושה חודשים שהינו במחנה. אחותי ג’וליה חזרה לפנינו. היא כנראה מצאה את המטמון של אבא, השכירה בית ליד הים ופתחה לבעלה חנות. הבית שלנו היה חרב כולו. חברים טובים של אבא, שני ערבים ששמם עלי לנגי ועלי שעלייה, באו לבקר אותנו. אבל לפניהם הגיעה העוזרת השחורה שלנו והתחילה לקונן על אבי “יא סידי, יא סידי”.
האחים שלי עדיין לא חזרו הביתה. הייתי רק בת 15, והיינו צריכים להתפרנס כדי להתקיים. אותו ערבי שממנו שכרנו דירה הביא לי מכונת תפירה זינגר ואמר לי: “אני אביא לך בדים גזורים, ואת תתפרי גלביות כדי שתתפרנסי.” וכך עשיתי. מדי יום הייתי יושבת ותופרת. אחר כך הצטרפה אליי חברה שבסופו של דבר התחתנה עם אחי.
אחרי כן קיבלתי הצעת עבודה טובה יותר: גיהוץ מדים של החיילים האמריקאים. האמריקאים היו נדיבים, הם היו נותנים לנו טיפים וגם ממתקים: שוקולד, מסטיק, וסוכריות. בהדרגה הכניסו אותי לעבוד בגיהוץ מדים של ה”סטאף”.
בעבודה הזאת היינו אוכלים לחם וגבינה בלבד. היינו מגהצות ומסדרות את החדרים. אחר כך עבדתי בקפיטריה והייתי אחראית עליה. הרווחתי הרבה כסף. המשכורת שלי הייתה פי עשרה ממשכורת של ערבי. ובנוסף, הייתי קונה שוקולד במחיר של החיילים ומוכרת ברחוב ברווח. 

אלגרה גוטה. צילום: ״יד ושם״
אלגרה וחברה. תמונות מהאלבום המשפחתי.

רצינו לעלות ארצה כמה שיותר מהר – לא הייתה לנו סבלנות!

מאוחר יותר דיברו על כך שעולים לארץ ישראל. הכרנו את נאסיף (ערבי קופטי מסיפורו של נאסיף) שהיה עושה את הפספורטים. ביקשתי מנאסיף לעשות גם לנו פספורטים. כשהם היו מוכנים אמרתי למעסיק שלי, שאני צריכה לנסוע לטריפולי לרופא עם אמא שלי, רק כך יכולתי לצאת מהעבודה מבלי לספר מהו התכניות האמתיות שלי.
ביום הראשון שלנו בטריפולי כייסו אותי. חסרת כל פניתי לארתורו נחום שהכיר אותי עוד מבנגזי. סיפרתי לו שכייסו אותי, והוא נתן לי כסף והכיר לי את אנשי הסוכנות. חיכינו אצל בני המשפחה שלנו שקיבלו אותנו מאוד יפה, עד בואה של האנייה. בבוא העת הפלגנו לנפולי, שם פגש אותנו צ’יצ’ו פדלון. הוא אמר שכל הפנסיונים ברומא מלאים, ושהוא ייקח אותנו למילנו. 
במילנו היה לנו קר מאוד. עד כדי כך קר היה שאמא שלי חשבה שהבגדים רטובים. התגוררנו ב’וילה בורונזה’ בקומה השנייה. הביאו לנו מגהץ כדי לחמם את הבגדים. כל הצעירות במקום התבקשו לעזור במטבח. גם אני עזרתי במטבח, והטבח לימד אותי לשתות חלב עם קוביית שוקולד, בפעם הראשונה בחיי שתיתי שוקו חם. מהג’וינט דאגו להביא לנו בגדים, אבל אני הגעתי מלוב עם גרדרובה שלמה לאיטליה – כל הבגדים שלי היו מחויטים ואלגנטיים. השהות במילאנו נראתה לנו ארוכה מאוד.  לא הייתה לנו סבלנות לחכות ורצינו לעלות ארצה כמה שיותר מהר.
לחופי ישראל הגענו בנובמבר 1948 באנייה יוונית בשם “טטי”, אנייה קטנה ושחורה שעליה העמיסו המוני אנשים. ההפלגה הייתה קשה מאוד, ישבנו על הסיפון האנייה יום ולילה כי לא יכולנו להישאר בבטן האנייה. שם למטה היה הריח של המנועים שגרם לנו להקיא בלי סוף.

ציונות וחיים טובים – זאת הנקמה של אלגרה בנאצים ועכשיו גם בחמאס

בישראל עברנו לבית עולים בבנימינה, ואחר כך מצאנו בית ביפו. שיפצנו אותו ונכנסנו לגור שם במשך שנה, ולאחר מכן עברו לחולון. באפריל 1952 נישאתי לאהרון ג’ינו גוטה ז”ל. גרנו בתל אביב והבאנו לעולם שני ילדים: אילן ואורנה. היום אני סבתא לשלושה נכדים וסבתא רבתא לשני נינים. 

היום אלגרה היא אישה מאושרת ביותר בעדותה ל״יד ושם היא אומרת: “בתור ניצולת שואה אני משתדלת לחיות את חיי בצורה פעילה ומלאה. אני בקשר יומיומי עם חברים רבים, אני חברה בקבוצות של דוברי ערבית-לובית ואיטלקית, ואני מתאמנת במכון כושר, משחקת ברידג’ ונהנית מחברתם של בני משפחתי. זה הניצחון שלי על הנאצים” ובשיחת הטלפון שלי איתה היא מוסיפה: זה הנצחון שלי על הנאצים ובעזרת השם ננצח גם במלחמה הזאת וננצח גם את החמאס – כדי שנוכל לחיות חיים של שלום ושלווה בארץ ישראל.

כתבה: מתי גילעד 2019.  פורסם לראשונה בכתב העת ״לבלוב – שואת יהודי לוב״.

שתפו את הכתבה ברשתות החברתיות

יש לך סיפור מעניין שאת רוצה לשתף,
או שאת מכירה אישה עם סיפור שווה?

 

השאירי פרטים ונחזור אלייך

הדוא"ל שלנו

stampa-mag@gmail.com

Scroll to Top