STAMPA
מגזין ישראלי לנשים מעוררות השראה
לוגו סטמפה

האישה שהקימה במטבח שלה חמ״ל בישול וחלוקת ארוחות למען משפחות המפונים ולחיילי צה״ל

דבורה זנגו-אסלן הפכה את המטבח שלה לחמ״ל בישול של מאות ארוחות חמות ומנחמות, שימסרו לחיילים ולמשפחות המפונים שנקרעו מבתיהם בשבת הארורה. כהרף עין מצטרפות אליה נשים נוספות וגם אנשים טובים המסייעים לה לעמוד במשימה. יצאתי לבדוק איך נולד הרעיון המדהים הזה ומי זאת האישה שמתפעלת אותו ביד רמה?

הגעתי אל הבית שנמצא באחת השכונות השקטות והפסטורליות של אור יהודה. דבורה קיבלה אותי עם חיוך ענק וכמו בכל מפגש עם אנשים מהעיר שבה גדלתי, הדקות הראשונות הוקדשו להבהרה הכרחית: הבת של מי את ומאיזו משפחה? כך כל אחת מאיתנו תבין מי עומדת לפניה…

הראיון מתקיים ב״זירת הפשע״ – המטבח שלה. בדרך כלל אני אוהבת לראיין במטבח כי זה הלב של הבית, ואני הרי מחפשת את הלב של הסיפור.

דבורה, איך הכל מתחיל?

״לפני כחודשיים יצאתי לפנסיה אחרי שנים של עבודה בחנות אופנה. בשנה האחרונה התחלתי לחשוב מה אעשה אחרי שאצא לפנסיה? בעידודם של בני המשפחה והרבה חברים וחברות החלטתי לפתוח קייטרינג בשם ״דבי׳ס״ שבו אני אציע ארוחות מהמטבח הטריפוליטאי, שהן המומחיות שלי. במקביל להקמת העסק, התחלתי לעבוד במכינה הצבאית באור יהודה כמבשלת. כשהתחילה המלחמה הארורה, פינו את ילדי המכינה הקדם צבאית הביתה והמטבח הענק נשאר ריק ויצר את ההזדמנות לפעילות היוצאת הדופן הזאת.״

בנוסף לפעילות העסקית שלה, לפני שבע שנים דבורה הצטרפה לקהילת נשים באור יהודה בשם ״אימהות למען נוער ע”ש עומרי ליג’י״. הפרויקט החברתי, שבתחילה נוסד למען בני הנוער בעיר, כבר מזמן לא פועל רק במסגרת המקורית, והיום האמהות מעורבות כמעט בכל מה שקורה בעיר והן הראשונות להתגייס לכל פרויקט התנדבותי.   ביחד עם חגית עמבר, מי שהקימה את קבוצת האימהות לזכרו של בנה עומרי, עלה הרעיון לנצל את המטבח של המכינה הקדם הצבאית לבישול ארוחות עבור משפחות המפונים מהדרום המתארחים בעיר, ולחיילים שהתגייסו בהמונם והם רוצים לאכול אוכל של אמא. דבורה  נרתמה לרעיון מיד. רוח התנדבותית כבר אמרנו?

מדובר בכמויות גדולות של אוכל מי מספק את המצרכים לבישול?

באור יהודה יש אנשים מדהימים שרק רוצים לעזור, ואם את רוצה להרים פרויקט את צריכה רק להגיד והכל מגיע עד אלייך. הגיעו אלינו מצרכים בכמויות אדירות מבתי עסקים שונים בעיר והכל בהתנדבות מלאה.

מה בישלתם?

בישלנו אורז, שניצלים, קוסקוס, מרקים, סלטים וכל מה שהציעו בנוסף. הפניות והבקשות עבור המפונים ועבור החיילים התרכזו במתנ״ס. והאימהות מהקבוצה מיד התייצבו לעבודה וביחד בישלנו וארזנו מנות מסודרות מכל טוב.

ואיך הבית שלך הופך ביום בהיר לחמ״ל בישול?

כשהילדים חזרו למכינה והמטבח כבר לא עמד לרשותנו, הצעתי שנעביר את כל הפעילות אליי הביתה. יש לי כיריים בתוך המטבח ויש לי כיריים נוספים בחצר האחורית ועם כל היתר נסתדר.

מאז הכל התחיל לקרות: הגיע אליי מלאך בשם ילון ארדיטי. ילון ארגן מטבח חיצוני בחצר האחורית שלי – הוא הביא את הכיריים של ה׳צופים׳ עם שני סירים ענקיים. שכן שלי הלך ואסף מבתי העסק בעיר רסק עגבניות, שמן, תבלינים, עופות, שניצלים, אורז וירקות מכל טוב. ביקשתי ממישהו חלות של מאפיית הצבי כדי לצרף למנות וכבר בבוקר ביום שישי עמדו כאן ארגזים על 35 חלות שנתנו לנו.

אחרי שהוצאנו 130 מנות הגיעה הזמנה נוספת של 100 מנות ליום שישי. האמהות הגיעו אלי הביתה, תוך ארבע שעות הכל היה מוכן. ארזנו את המנות בכמויות הנדרשות והן פוזרו בזמן לכל מקום שדרשו.

למי המנות מיועדות?

זה התחיל עם המפונים שבאו להתארח אצל המשפחות שלהן. אחר כך, הורים של חיילים מבסיס מסוים ארגנו כסף, ואחיין שלי קנה את כל המצרכים והביא אותם אלי הביתה, וביום שישי בצהריים הם קיבלו אוכל מוכן לארבעה גדודים.

תוך כדי עבודה, דיווחו לי על אישה ערירית שאין לה מה לאכול, מיד הוצאתי כמה דברים מהמקרר והכנתי לה ארוחה. זה משהו שאנחנו (האמהות) עושות גם בשגרה. ילדי המכינה הקדם הצבאית מתנדבים אצל משפחות ומבוגרים בעיר: הם מארחים חברה לקשישים,  הם עוזרים להם לנקות את הבית ואפילו לצבוע אותו אם צריך. לכן הם רואים דברים מקרוב יותר. כשהם רואים אדם או משפחה שאין להן כלום במקרר לאכול הם מספרים לנו (לאמהות) ואנחנו דואגות להם.

 

דבורה, למה הצבא צריך תרומות של אוכל מהאזרחים, אין מספיק אוכל בצבא?

״יש הכל בצבא, אבל אין אוכל של אמא. הם לא רוצים חמגשיות או מנה חמה הם מחפשים את הסלטים, את עוגת השיש, עוגת הסולת או השמרים ואלו דברים שאין להם בחדר אוכל, אין להם את הקציצות, הסלט החריף של הבית. זה אוכל אוכל כמו שכולם אוכלים בערב שבת. ואנחנו שולחים להם עם ברכות וציורים של ילדים קטנים שהכינו להם, דברים שמחממים להם את הלב. 

כשחגית ביקשה ביום חמישי אחר הצהריים 100 מנות לנחשונים לא ידעתי מאיפה אני מביאה מצרכים. אבל תוך כמה שעות הכל היה לי. ילון הלך לירקן סיפר לו שצריך להכין מנות לבסיס נחשונים אז הירקן סידר לו כמה ארגזים של ירקות, ״שרעבי״ (חנות בשר בעיר) תרמו 70 קילו שניצלים, ממקום אחר הביאו 100 קילו של קמח ו-10 קילו של כרעיים, וכל זה אחרי שכבר הכנו 130 מנות.

אין סיפוק ואין תענוג גדול מזה, אני רק מקווה שהכל יעבור ואני יתחיל לבשל לשמחות.

אני רואה שזה מרגש אותך

בטח. אני מתמלאת מהנתינה הזאת. כל יום אני הולכת לישון עייפה אבל מתעוררת בבוקר עם אנרגיה וישר מתחילה לעבוד אפילו בלי לקחת כמה דקות להתאושש עם הקפה. אני מתמלאת באנרגיה מעצם הציפיה למה שיבקשו ממני היום. וזה לא רק אני, אנשים ממש מחכים שתקראי להם לעזור. וכולם באים לעזור, לא רק האמהות אלא גם בעלים שלהן באים ומסייעים ככל יכולתם.

בשעה אחת עשרה בבוקר ביום שישי אומרים לי שמגיעים רכבים בעוד שעתיים לשנע את המנות המוכנות. התנורים שלי היו מלאים וחששתי שהאוכל לא יהיה מוכן בזמן. יצאתי לשכנות וביקשתי מהן שיפנו את התנורים שלהן. הן עצרו הוציאו את מה שהיה להם בתנור והכניסו תבניות שאני נתתי להן.  בשעה אחת הגיעו המובילים וכל המנות כבר היו מסודרות לחלוקה לפי בסיסים. אחד השכנים שבא להביא לי את התבנית מוכנה התחיל להזיל דמעות כשראה מה הולך בבית שלי.

למען האמת, אם לפני המלחמה היו מזמינים ממני אוכל ל-35 איש הייתי נלחצת. היום, אני לא נלחצת. כי הצלחתי להכין 130-150 מנות תוך ארבע שעות, אז היום אני כבר יכולה לומר שאני מסוגלת לעמוד בכל מספר של מנות שיבקשו ממני. 

דבורה לא מספרת לי אבל אנשים טובים יודעים לספר עליה שגם לפני המלחמה היא עושה כל כך הרבה דברים טובים וכל מי שפונה אליה נענה בשמחה. היא לא צריכה לדעת למי, רק כמה מנות צריך לבשל ולמתי. אפילו כשמדובר באדם אחד, היא לא מתעצלת, אלא קמה ומכינה מנה נדיבה וטעימה.

דבורה אוהבת לבשל והמטבח הוא המקום שבו היא קורנת. במסגרת ההתנדבות שלה ״אימהות למען נוער ע”ש עומרי ליג’י״ היא עורכת פעמיים בחודש סדנאות בישול ואפייה לבני נוער באחד המועדונים בעיר. כשהמדריך במועדון מחליט לערוך סעודת שבת לחניכים אחת לשבועיים אז דבורה מכינה את התפריט ויחד עם האמהות נוספות היא עורכת להם סעודה כיד המלך. ״אין מה לעשות, רק דרך האוכל מגיעים ללב של הילדים״. למען האמת, היו עוד כמה סיפורים שצונזרו, כי ״יש דברים שכדאי להמשיך לעשות בסתר״ – המילים שלה.

האם תמיד אהבת לבשל?

״לא. כשהתחתנתי גם חביתה הייתי שורפת.״ היא צוחקת. ״בילדות אמא שלי אף פעם לא נתנה לי להיכנס למטבח שלה. כשהתחתנתי הייתי צריכה לבשל. אז בכל פעם שרציתי להכין משהו הייתי שואלת ומקבלת ממנה הדרכה דרך הטלפון והיה יוצא ממש טוב. כולם אהבו את האוכל שלי. לאט לאט יצא שאני לא מבשלת כי אני צריכה לבשל, אני לא מבשלת מתוך מחוייבות אלא גם ללא סיבה או צורך. אחרי שסיימתי לבשל את כל המנות לשבת הייתי מנסה תבשיל חדש והייתי טובה בזה.

אני מאוד אוהבת לבשל. בימי שישי ובחגים כולם באים אלינו ואני מבשלת את כל הארוחה לכולם, בלי לבקש עזרה. בכל המפגשים עם החברה אני תמיד מביאה משהו טעים והם תמיד אומרים שהאוכל טעים להם ושכדאי לי לפתוח משהו משלי. אבל כל השנים לא חשבתי לפתח את הרעיון. רק בשנה שלפני הפרישה לפנסיה החלטתי שאפתח את הקייטרינג, ותהיה לי שנה להריץ את העסק.

את דבי׳ס הקמתי בדצמבר 2022. הנכדה שלי הציעה לקרוא לעסק ׳דבי׳ס׳ שם המורכב מהשם שלי – דבורה ומהמילה ׳ביס׳. ככה העסק נולד ולאט לאט חדרתי לשוק. סיפרתי בפייסבוק על הקייטרינג החדש, צילמתי את האוכל, כתבתי פוסטים וההזמנות התחילו לזרום מכל הסביבה הקרובה וגם הרחוקה. הבסיס של הקייטרינג הוא האוכל מהמטבח הטריפוליטאי אבל אם מישהי תבקש אוכל מהמטבח של עדה אחרת היא תקבל. אני שולחת תפריט אבל אם יש משהו שלא נמצא בתפריט האפייה וגם בבישול- רק תבקשי ותקבלי.״

ולנו נותר רק לבקש שהמלחמה תסתיים בטוב, שהחטופים יחזרו הביתה ושכל החיילים יחזרו בריאים ושלמים למשפחות שלהם – בעזרת השם גם נקבל.

כתבה: מתי גילעד / צילום: מתי גילעד

יש לך סיפור מעניין שאת רוצה לשתף,
או שאת מכירה אישה עם סיפור שווה?

 

השאירי פרטים ונחזור אלייך

הדוא"ל שלנו

stampa-mag@gmail.com

Scroll to Top